נכתב ע"י שלוחות
רכב שסטה ממסלולו, קיפד את מסלול חייה של סלמה ז"ל, וגרם לפציעת בני המשפחה.
מכאן, נשלחת להם ברכת החלמה מהירה.
סלמה הגיעה לשלוחות בתחילת שנות ה-,50 עם גרעין אנגלי-הולנדי שעבר לאחר המלחמה הכשרה באנגליה. איתה הגיעו אמה, הגברת דה לוי ז"ל ושלושת אחיה. את שנות המלחמה עברה סלמה עם משפחתה במסתור בכפר, אצל משפחה חסידת אומות העולם. במשך כשלוש שנים נדחסו בבית צר למדי, שבעליו לא אמרו מעולם צר לנו המקום.
העלייה לארץ וההתיישבות בשלוחות אפשרו לסלמה לבנות את עצמה ולהבנות. כמו כל חבר חדש בקיבוץ, עברה ענפים שונים ובסופו של דבר "נשתלה" בבית התינוקות ושם המשיכה עוד ארבעים שנה, ולאחר מכן עוד שנים ב"טיפת חלב". סלמה היתה ה"אורים והתומים" לאמהות טירוניות בעצה ותושייה בטיפול בתינוקותיהן, במסירות ובאחריות.
נישואיה המאושרים לגד זהבי ז"ל הניבו שלוש בנות חמודות לשמחת המשפחה ולסבתא אסתר ז"ל. אך המזל טפח על פניה, וגד, אהבת נעוריה, נפטר ממחלה קשה. בתמיכת המשפחה ועם אופייה שאינו נכנע, נישאה מחדש לאלכס יבל"א, וקשרה קשר הדוק עם משפחתו.
סלמה היתה סקרנית ומעורה בכל מה ש"הולך בקיבוץ". היא היתה פעילה בועדת גיל-עד (ועדה למבוגרים) ובתור גמלאית הטתה שכם בכל מקום שהיה נחוץ. אהבה מוזיקה והשתתפה בחוגים. בשיחות שהתנהלו בקיבוץ היא לא נשארה אף פעם אדישה והגיבה על פי דעתה.
מה אפשר לומר למשפחתה הכואבת, מה נאמר לעצמנו, במה נתנחם?
נראה לי שהנחמה היא בבית שבנתה לתפארת, בבנותיה, בנכדיה ובנינות, בדוגמא האישית שהורישה למשפחתה ולכל מוקיריה, וכך נזכור אותה.
יהי זכרה ברוך!
מוני ערמון
(מתוך ההספד)