נכתב ע"י שדה אליהו
יותם, הכול מתערבב אצלי, כמו שהכל היה בערבוביה אחת בך: היית ילד ונער שמח, שוקק חיים, אוהב את החיים, אוהב ליהנות, לשמוח ולשמח.
וגם היית כל כך רציני, כבד, מתעמק בכל דבר, לא מוותר.
כמה פעמים אמרתי, ביקשתי: תהיה קל יותר, תשחרר - אתה בסך הכל ילד.
ילד בן עשר שחווה פרידה מכאיבה מאח בכור ונערץ, הוא כנראה ילד שונה;
ילד שמחליט לתפוס את מקומו של מי שאיננו, לנסות להחזיר לאבא ואמא את שמחת החיים, את המוסיקה שהייתה בבית, את צלילי הפסנתר שהחליפו את החליל והקלרינט.
לאט לאט, גיבשת זהות משלך, יופי וכישרונות מבורכים, לצד מסירות אין קץ לאבא לאמא.
עוד לא שנה עברה מאז שאתה ואילה עמדתם מתחת לחופה, אוהבים, נרגשים ומאושרים. במשך השנה ראיתי כמה אתם מחוברים, כמה הבנה יש ביניכם.
לא מזמן התווכחתי עם שניכם על מהות השכרות בפורים. אמרתי לך שלא מקובל עליי הנוהג הזה. ואתה בקו אחד עם אילה טענתם שזו דרך מיוחדת ועמוקה להתחברות עם בורא עולם.
אז לא הבנתי ולא קיבלתי, למרות שכיבדתי את עמדתך הכנה, שבאה מבפנים.
גם היום אני לא מבינה ולא מקבלת.
יותם, אני יודעת כמה התייסרת וכאבת בתקופה האחרונה.
ניסית בכנות להלחם ברוח הרעה, ולא יכולת לה...
אני בטוחה שאתה, שחווית את הכאב בעצמך, שראית את כאבם של אבא ואמא, לא רצית להגיע לאן שהגעת. אך כנראה שיש כוחות גדולים שהכריעו אותך. לעולם לא נדע.
ועכשיו, כשאת הנעשה אין להשיב, אני מבקשת, אני קוראת לכל חבריך הצעירים בקריאה ברורה וחד משמעית: זו לא הדרך.
שלום יותם,
אחי האהוב
יעל להמן
(מתוך ההספד)