נכתב ע"י שדה אליהו
כשרה אמנו הייתה שרה: אישה באוהל, אשת משפחה, רעיה מסורה, אם דאגנית וסבתא אהובה. עם זאת לא הייתה שרה רק יושבת אוהלים. היא יצאה מהאוהל הפרטי אל הכללי.
קודם כל – לבית הכנסת; פותחת את עזרת הנשים בשבת בבוקר, מקדימה את כולן. בשאיפתה הבלתי פוסקת ללמוד, להשכיל ולהתקדם הגיעה שרה, לרוב עם יעקב בעלה, לכל שיעור, לכל הרצאה, לכל אירוע, ואף הרחיקה ללמוד ב"יד בן צבי" בירושלים.
שרה מרום לבית אילוז נולדה וגדלה ברבאט בירת מרוקו, במשפחה מבוססת, בבית מלא ילדים ואווירה יהודית וציונית חמה. כבר מנעוריה הייתה פעילה בתנועת הצופים היהודיים ובמקביל למדה תפירה עילית.
לאחר תקופת הדרכה ארוכה בתנועה החליטה לעלות ארצה. יחד עם קבוצת צעירים עלתה לארץ בשנת 1956 והגיעה לשדה אליהו. המעבר מהבית המפנק לתנאים של אז לא היה קל, ושרה עשתה הכל על מנת להקלט בחברה החדשה ובחיים הקשים. היא רצתה להיות חלוצה, אך כאשר גילו בקיבוץ את כשרונה המובהק לתפירה, לא הניחו לה והיא גויסה למתפרה. את עבודתה ביצעה בכישרון, בדייקנות ובהתמדה כמעט עד לסוף ימיה.
העולות מצרפת קבלו מורה לעברית – יעקב; שם הכירו ונישאו וחיו בזוגיות שהייתה לשם דבר בשדה אליהו.
בפרשת ויקהל כתוב: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" וכן: "וכל הנשים אשר נשא לבן אֹתנה בחכמה טוו את העזים".
שרה הייתה אישה חכמת לב, ידיה תפרו, קשטו וטיפחו את הנשים שפנו אליה בבגד חדש, בעוגה, עוגיות או בפרחים מגינתה. יחד עם יעקב התמידה לבקר אצל מירל כמעט מדי יום.
אין לנו מילים לנחמכם, יעקב והבנים. נוחי בשלום על משכבך, ויהי זכרך ברוך.
הניה קובלינר
(מתוך ההספד)