אמרו חז"ל: "ולמה נקרא שמה נעמי, שהיו מעשיה נאים ונעימים".
ובהמשך, על המילים "הזאת נעמי" דרשו: "ראו את הסבל והמצוקה אשר עוברים עליה". כך גם מסכת חייה של נעמי שלנו שנעה בין מעשים נאים ונעימים למצוקות וקשיים אשר רבצו עליה.
נעמי נולדה בארצות הברית, שם ספגה חינוך דתי-ציוני בבית הספר ובבית הוריה.
בשנת 1952 באה לישראל במסגרת הזמרייה, עם מקהלת הנוער הציוני.
בשהותה בארץ הגיעה לביקור בקיבוץ הצעיר סעד. נעמי התרשמה מאוד מהרוח החלוצית ומנחישות חברי הקיבוץ להפריח את אדמות הנגב. כאן גם הכירה את בצלאל יבל"א, לו נישאה מאוחר יותר. נעמי ביטלה את חזרתה לארה"ב ובאה להקים את משפחתה פה בקיבוץ.
בחייה כאן ראתה את הגשמת החלום הציוני עליו התחנכה. מכאן ואילך, כל הווייתה וחייה היו קיבוץ סעד, תחושה אותה הרבתה להביע במכתבים ששלחה למשפחתה בחוץ לארץ.
נעמי הייתה גאה בנכדיה ובנכדותיה ברוכי הכישרון, אשר מלאו תפקידים מגוונים בביטחון המדינה.
נעמי, אשר ניחנה בקול יפה ונעים, השתתפה בכל המקהלות ובכל חבורות הזמר אשר היו בקיבוץ והורישה תכונה זו לכל ילדיה.
נעמי, שחלק גדול משנות חייה גרה לצידנו, הייתה לא רק שכנה טובה אלא שותפה מלאה במשפחתנו. את השבתות והחגים עשינו יחד, את השמחות המשפחתיות ולהבדיל את ימי הצער והאבל חווינו במשותף, משפחה אחת לכל דבר.
לעיתים רחוקות, כאשר מקומה נפקד היו שואלים חברים ובני משפחה - היכן נעמי?
אבנר, לאה וסמדר. התייתמתם מאמא אשר חיה בסעד.
ביתנו ימשיך להיות מעונכם לכם ולבני משפחותיכם.
לכל משפחת אילן המסועפת, בבנין ציון וירושלים, שרק שלשום חגגנו שחרורה,
תמצאו ניחומים.
יהי זכרך ברוך.