שני אהובתנו.
בליל שבת, בסיומו של המזמור אשת חיל, שהוקדש לאמהות המקראיות שלנו - ומאז לכל האמהות - נדם ליבך, כשאת מוקפת באברם וילדייך, ובלעדייך.
במותך כמו בחייך, נפרדת מהעולם בצניעות שאין למעלה ממנה, בחיוכך השקט ובענווה שכה אפיינה אותך. בדרכך המופלאה השכלת לאסוף לשבת האחרונה את כולם, גם ממרחקים, להתקבץ סביבך לרגע של פרידה.
ספר חייה של שני דף אחר דף, תחילתו בבית ההורים צבי ז"ל והני - תבל"א, בית בית"רי, ציוני, מאמין, בית בו אומרים וגם עושים, בית של חסד ונתינה.
שני החזיקה באמונתה ובמורשת הבית הבית"רי ועם זאת היתה סובלנית, מתונה ומקבלת כל אדם באהבה. 45 שנה אנו גיסותיה של שני, במערכת יחסים מופלאה ונדירה ששני הייתה, אולי, נותנת הטון העיקרית שבה. שמחת המפגש הייתה תמיד מרגשת עד כדי שחיפשנו להוסיף מפגשים, וערך מוסף תרמה שני,
כשמתוך צורך פנימי עמוק ולמול סגירותם של האחים, דלתה וקיבצה את דברי ימי המשפחה בתמונות ובסיפורים, כדי להעבירם לדור הבא.
שני התייצבה לכל אירוע משפחתי, בשמחה ובצער; מעניקה, תומכת, מחבקת ומעודדת.
התמונה המשפחתית של ברית האהבה בין אברם ושני, התמיכה המוחלטת שנתנה לפעילויות החסד שלו, שבאו פעמים רבות על חשבון המשפחה... גם אהבתה של שני לילדיה ונכדיה, כמידת עומק הנפש ורוחב הלב שהיו בה. הייתה התגלמות הסבתא שכל נכד צריך שתהיה לו, באותה סבלנות ואיפוק שכה אפיינו אותה.
שני, באנו כולנו עם אברם, לספוד לך ולבכותך.
על הפסוק "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", אומר הרש"ר הירש: "מנקודה פנימית בנפש" - הבכי הוא כמו מעיין הבוקע ממעמקי הנפש.
ואנו ממעמקי נפשנו עומדים בוכים ולא מאמינים...
יהי זכרך ברוך
