לאה נולדה באמסטרדם בשנת תרע"ו (1916). אביה נהרג במלחמת העולם הראשונה, והותיר את אמה, אחותה ושני אחיה. היא התחנכה בבית סבה ובגיל צעיר סיימה את חוק לימודיה. לאה התגלתה כמוכשרת בתחום הכתיבה וייעדו אותה להיות סופרת.
בניגוד לרצון המשפחה, הגיעה לאה דרך תנועת הנוער 'זכרון יעקב' להכשרה לקראת עלייה לארץ. בשנת 1938 עלתה לארץ, אך בדרכה לטירת צבי הוכרז על עוצר ובעקבותיו הגיעה באקראי לקבוצת אברהם, שם הכירה את מי שהיה לבעלה, אהרון לובצקי (אהרונצ'יק). גאולה ונילי, בנותיהם, נולדו בקבוצת אברהם ובשנת 1943 עלתה הקבוצה לכפר עציון.
בסוף שנת 1947, עוד לפני פינוי הילדים והנשים, עזבה לאה בחיפזון את כפר עציון כיוון שהייתה קרובה ללידה, ולא לקחה אתה דבר. אהרון שלח לה מזוודה מעץ ומעור עם חפצים אחדים, אך לא תמונות ומזכרות ממשפחתה שאבדה בשואה. כל אלו אבדו בחורבנה של כפר עציון במלחמת השחרור.
יחד עם עוד שש מאלמנות כפר עציון הגיעה לאה לקבוצת יבנה עם שלוש בנותיה - גאולה, נילי ודורית אחרי הטראומה הקשה של נפילת הגוש, אחרי שאיבדה את בעלה האהוב. היא לא האמינה שאהרון נפל - "היו לו קשרים עם הערבים בסביבה, לא ייתכן שעזבו אותו כך", אמרה, אבל המציאות טפחה על פניה.
לאה עסקה בהוראה עוד לפני הצטרפותה ליבנה והמשיכה כמחנכת כתה, ואחר כך כמורה מקצועית לטבע ולמולדת. היא עזרה לתלמידים שהתקשו בלימודים, עוד טרם המצאת 'החינוך המיוחד' וכשהפסיקה ללמד פתחה מרכזיה פדגוגית עבור מורי בית הספר. במקביל גידלה את שלוש בנותיה במסירות ובאהבה, ובמהלך השנים שמרה על קשר אמיץ עם בנותיה, נכדיה, ניניה ואף חימשה. כולם חלקו לה כבוד ואהבה.
בנותיה אינן חיות ביבנה, אך הן נעשו חלק מנוף הקבוצה כאשר טיילו עם אמן בשבילי הקיבוץ מאז שהותה בבית סביון. לאה שמחה באוויר הצח, עם העצים, הצמחים והציפורים שכה אהבה והחברים האירו להן פנים בטיוליה.
יהי זכרה ברוך
שרה ברוכי (מתוך ההספד)
