יצחק אבי עלה כנער מגרמניה עם אחיו יהודה בערב פסח 1939. הוא הותיר אחריו הורים, אח קטן ומשפחה מורחבת ששוב לא זכה לראותם. את לימודיו השלים במקווה ישראל ב-1942, ולאחר שנה בטירת צבי והמתנה עם קבוצת 'אמונים' בנחלת יהודה, עלה לעין הנצי"ב עם היווסדה ועבד בענף המטעים, נושא בו התמחה בלימודיו. ב 1950 נישא לחווה ויחד הקימו משפחה של חמישה בנים, נכדים ונינים. אבא היה איש משפחה, עמל ועבודה, חיוני, אופטימי, נח לבריות ואוהב שלום. נוף העמק, המשפחה והעשייה היו לו לבית חדש.
"ניחוח פרדסים, לבלוב של אביב
שנת 64, עין הנצי"ב
פריחת השיטה ושדות וכרמים
ארבעה בנים רועשים, צוחקים
ואבא מביט ועיניו בוהקות
לו רק אמא יכלה זאת לראות..." (כותב יגאל בכורו).
ילדי בית-הילדים בקיבוץ נהגו להמתין בציפייה לסיפוריו לעת שנתם, סיפורים המעלים בהם עד היום את זכר ילדותם. שנים רבות עבד בעצי הדקל הגבוהים, במפעל "תמר שאן" ובייעוץ למגדלי התמרים הצעירים בבקעת הירדן. במקביל לעבודתו, לסידור האורחים עליו היה מופקד שנים ארוכות ולהתמסרותו לביתו, ידענו שיש לאבא זיכרונות רחוקים אותם הוא נושא עמו.
"האילן והאדמה לו אחים והורים
ביזע עורקיו ניגוניהם נעורים
ועמוק בתיבת לבו אצורים
הזיכרונות רחוקים, חרבים" (כותבת עדי נכדתו).
בלכתו מעמנו, הותיר אבא בלבנו תמונות ילדות מאושרת, זיכרונות וגעגועים.
"באה ליגע מנוחת עולמים
בעמק מתחת שמי לילה חיוורים
ומלקט שרידי הפירות והשברים
קיבלנו חלקנו בחיוכים מאירים"
יהי זכרו ברוך.
גרשון
