עליזה, חברתי הטובה!
אני זוכרת איך הגעת לארץ. לבשת אז שמלה אדומה שהלמה מאוד את שערך השחור, ונעליים שחורות ומבריקות. נראית גברת של ממש, מישהי שבאה מעולם אחר. היינו הלומים למראך. אין פלא שעזרא חטף אותך מיד וכנף אותך תחת חסותו.
מאז שאני זוכרת אותך, היית תמיד קשורה למטבח. אהבת את עבודת הבישול שהייתה כמעשה אמנות בעינייך. עשית אותה באהבה רבה, וכל תבשיל יצא תחת ידייך בקלות יתרה, כאילו נולדת לכך.
כשכבר לא יכולת לעבוד במטבח, הלכת לבתי הילדים, והכנת להם מיני מעדנים לארוחות הבוקר. עד היום זוכרים הילדים הגדולים שלנו את כל האומלטים שהכנת להם.
גם כשכבר היית מוגבלת, לא אמרת אף פעם נואש ותמיד קיווית לטוב. היה לך גם חוש טכני מפותח מאוד. הסתדרת תמיד עם כל המכשירים החשמליים.
כשהיה לך פצע עמוק ברגל נזקקת לטיפול מיוחד בפצע, ולאחיות בהדסה לא היה כל כך זמן, אז אמרת להן: "למדנה אותי, ואני אעשה זאת בעצמי", וכך אמנם היה. גם כשהיית מוגבלת מאוד לא נתת שיעשו לך מה שהיית מסוגלת לעשות בעצמך, ואפילו אירחת בביתך חברים בכל ליל שבת שבאו לטעום מהקינוח שלך. היית מארחת למופת.
כמה שמחתם את ועזרא עם חתונתו של נחמן, והילדים שלהם החזירו לך תמיד אהבה ושמחו אתך. פעמים רבות כשבאתי לבקרך נכחתי בשעה שהיו מברכים אותך בלילה טוב עם הרבה נשיקות.
נוחי, עליזה שלנו, בשלום על משכבך, וזיכרונך לא ימוש מאתנו.
רחל סימון
(מן ההספד)
