אשר נולד בעיר ריגה, לטביה, עלה לישראל בשנת 1934, למד חקלאות במקווה ישראל בסקטור הדתי ושירת בהגנה במחלקה הדתית. הוא עלה על הקרקע בשלוחות עם קבוצת 'פרדס חנה' ביום ה' באייר תש"ח. עשרים יום לאחר מכן נשא לאשה את דבורה ונולדו להם חמישה ילדים שחבקו עשרים נכדים ונכדות ותשעה נינים ונינות. באותו תאריך בו עלה על אדמת שלוחות, ה' באייר, ובהפרש 64 שנה, כמניין שנות המדינה, נטמן באדמתה. איש תם, ישר וצנוע, חכם ומבין, לומד ומשכיל.
אשר רע וידיד. היית איש ספר ואיש עבודה, פשוט "תורה ועבודה". הקיבוץ הדתי הוא הדרך שבחרת לחיות בה, ובה הקמת משפחה לתפארת. אהבתך לחקלאות באה לביטוי בעבודתך במטעים וגם כלי המלאכה לא היו זרים לך. כאיש ספר, ספריית הקיבוץ הייתה "בגד" שתפור עליך, כל ספר מקוטלג ואת מקומו במדפים ידעת בעיניים עצומות. ידעת גם לבקר תופעות בקיבוץ בעיניים חייכניות באמצעות "המכתבים לצ'יקו", שבהם ידעת לעקוץ בהומור עדין תופעות שלא נראו לך. אשר, היית אידיאולוג השיתוף עד לרגעיך האחרונים ולא ידעת פשרות בעניין זה. השינויים שבאו לקיבוץ גרמו לך אכזבה שהיה לך קשה להשלים עימה. אנחנו נזכור את התקופות היפות שעברנו יחד בסיפוק ובהנאה. את החיים יחד בחברה יוצרת ומתגמלת שבה זכינו להקים יישוב חדש בארץ ישראל, ואתה אשר, היית חוליה חשובה בשרשרת זו. ילדיך, נכדיך וניניך זוכרים איך אהבת לקחת אותם לטייל בפרדס שלוחות שהיית מאוד גאה בו. על צלחת בבית היו תמיד הפירות הראשונים: תפוז, אשכולית ופומלית, הרבה לפני שהגיעו לשוק. לפירות היה טוב לגדול בשלוחות. אהבנו להביט על העמק ממרומי הפרדס, צאצאיך ראו וספגו את אהבתך לאדמת שלוחות. היה שלום ונוח בשלום במקום שכה אהבת.
יהי זכרו ברוך.
מיכאל (מוני) ערמון,
ובני המשפחה
(מתוך ההספדים)
