ביום השואה, בזמן שעם ישראל מתייחד עם זכר קדושי השואה, העמיד הקב"ה את אבא בניסיון נוסף ולקח את אשתו אהובתו שליוותה אותו במשך כ-63 שנה. אמא לא חוותה את אימי השואה, וניצלה מן התופת עם הגירתם לברזיל לפני המלחמה. כדי שאני ואפרים נגדל כילדים נורמאלים, אמא מנעה מאבא לספר על השואה.
הסיפורים עלו רק בשנים האחרונות ואז הצטערה ואמרה שלא ידעה עד כמה חשוב לאבא לדבר על זה.
המשפחה וחינוך הילדים עמדו אצלה מעל לכל. שתיים מהתמונות העומדות לנגד עיניי יכולות לשפוך אור על דמותה:
אני ילדה קטנה בברזיל, משחקת עם בת השכנים הגויים מול הדלת שלנו. כעבור זמן קצר אמא קוראת לי להיכנס הביתה. כשכעסתי על כך שעוד לא הספקנו לשחק, היא אמרה: "היום זה מול הדלת שלנו ומחר מול הדלת שלהם. מהדלת נכנסים הביתה ובמקום שיש 'שיקסע' יש גם 'שייגעץ'". וכך מנעה ממכת ההתבוללות לעבור את סף דלתנו.
סיפור נוסף שאמא חזרה וסיפרה לי פעמים רבות: כשאביה עבר ניתוח בברזיל והיה במצב קשה, היא ישבה לידו כל היום. בזמן שלא היינו, אני ואפרים, במסגרות חינוכיות, היא לקחה אותנו איתה לבית החולים, עד שבן דודהּ גער בה ואמר שבית חולים איננו מקום בילוי בשביל ילדים והיא צריכה להקדיש להם יותר תשומת לב. אמא ענתה לו: "את הילדים שלי יהיה לי כל החיים אבל את אבא שלי - אני לא יודעת לכמה זמן". היא סיפרה את הסיפור הזה שוב ושוב, אולי כדי להכין אותי לבאות.
המסר נקלט היטב והיום אני מוצאת את עצמי מוותרת פעמים רבות על בילוי במחיצת הילדים והנכדים המקסימים שלי, כדי להקדיש זמן להורים. בסופו של דבר היא זכתה (או אולי אני זכיתי) לעמוד לידה ברגעיה האחרונים, עד הנשימות האחרונות. המסרים החינוכיים שלה היו ללא עוררין. אני רוצה לומר עכשיו לאמא היקרה:
Mamãe", תודה לך שהביאתנו עד הלום". אנחנו נמשיך לדאוג גם לאבא.
יהי זכרך ברוך
בתך,
אסתר פרנקו
(מתוך ההספד)
