רולה לבית סיקסו, נולדה במרוקו למשפחה מיוחדת, מכובדת ואצילת נפש. בנעוריה הצטרפה לתנועת הצופים היהודיים בצרפת, כך הגיעה לבית הספר למדריכים בוורסאי, שם פגשה את יצחק ושם נקשרו נפשותיהם. בשנת 1951 עלתה לארץ והגיעה לשדה אליהו. כשעבר הגרעין לניר עציון, התחתנו רולה ויצחק, והרב צבי יהודה קוק, שיצחק היה מתלמידיו, הגיע במיוחד לערוך את חופתם. אחרי כן שבו לשדה אליהו ובנו את ביתם.
רולה עבדה בכל מקום בו הייתה נחוצה. לאחר שנים בחדר האוכל הגיעה למחסן וקיבלה על עצמה את התיקונים המיוחדים. ומאז, ועד לפני זמן קצר – הייתה זו פינתה המיוחדת: מכונת תפירה שקטה, מוסתרת על ידי הררי בגדים ואריגים, ולידה רולה מתקנת. לכאורה, תיקנה בגדים. למעשה, זו הייתה פינת קסמים:
סמרטוט הפך ליצירת אמנות, בגד עקום הפך ליצירה חדשה. תפירות מסובכות שבוצעו ביד אמן.
שם גם ידעה רולה – בהאזנתה הטובה, בלבה הטוב ובחיוכה הרך – לתקן הרבה יותר מבגדים. לשם הגיעו תיכוניסטים שובבים, שידעו שרולה לא תסרב למשובותיהם. הגיעו בודדים עצובים, מתבגרים, מתגיירים, נקלטים וכל הזקוקים לעצה, לתמיכה ולתיקון כלשהו. ורולה תיקנה.
שנים רבות הייתה רולה חברה בחברא-קדישא. את כיסוי הבד העוטף נשים בלווייתן עיצבה ותפרה. שנים רבות קישטה רולה כלות. בידיה הטובות ובטעמה המשובח התאימה תסרוקת לכלה והינומה לתסרוקת והפכה כל כלה ליפהפייה מאושרת, והכל – בנעימות ובחן. לפורים – תפרה תחפושות. למסיבות ילדים – התאימה תלבושות לריקודים.
כשיצחק לימד במשך שנים מתגיירים, קיבלה אותם רולה בביתה והעניקה להם תמיכה מהצד. לא רק להם העניקה – אלא לכל מי שנזקק לעזרתה.
ובעיקר – תמכה ביצחק, ובמשפחה. תמיד. כל הזמן. לאורך כל הדרך, ותמיד בעצמה, בלי לבקש טובות.
ומה היה המוטו שלה?
"אני לא יודעת, אבל אנסה". וגם: "אם רואים שהתערבתי ותיקנתי, זה לא תיקון טוב".
רולה יקרה, חברתנו הטובה, הצנועה, המתקנת, נוחי בשלום על משכבך.
הניה קובלינר
(מן ההספד)
