פרומק'ה עלתה לארץ מלומז'ה בפולין ב-1938 והצטרפה לאבא שהגיע ב-1935 והיה ממקימי טירת צבי. לאחר כעשרים שנה עברה המשפחה למשואות יצחק, שם חיו עד יומם האחרון. הסיפורים על החיים היהודיים בלומז'ה, ההכשרה בביאליסטוק, העלייה לארץ, הקמת קיבוץ טירת צבי והקמת המדינה ליוו אותנו מינקותנו.
טוב להודות לה' שזיכה את אמנו באריכות ימים כדי לראות טוב וזיכה אותנו לקיים מצוות כיבוד אם. אבא ואמא היו דמויות מופת לכולנו לאמונה מוחלטת בקב"ה למרות הנסיונות שהעמיד בפניהם. הם הקימו בית של תפילה ואמונה בארץ ישראל ובצדקת הדרך. בית של צניעות, ענוה, נחישות ועקשנות. בית של חריצות וחשיבות העבודה. בית של שמחה וצחוק. אמא הייתה כולה חסד ונדיבות בצנעה ובסתר. האירוע היחידי בו השתתפו ההורים לאחר האסונות הרבים שפקדו אותם, היה תפילת יום העצמאות במשק והסעודה החגיגית שלאחריה. יום העצמאות היה עבורם חלק בלתי נפרד מקיום המצוות שעליו לא ויתרו.
"פרומה" – כשמה כן הייתה - דתיה, מאמינה. התפילה הייתה שגורה בפיה, וגם כאשר כבדו עיניה מזוקן המשיכה להתפלל .. אמא התחילה את תפילת הנשים במשק כשאנו הבנות מלוות אותה וגם בשנת חייה האחרונה צמה בט' באב וביום הכיפורים ולא פסקה מלברך אותנו גם בשעותיה האחרונות.
אמא של קבלת הדין. כשאחותנו הבכורה, יהודית, חלתה בלוקמיה, שמעה אמא שלא טוב לה בבית החולים ולקחה אותה הביתה, ללא רשות ובניגוד למקובל באותם ימים. שלושה ימים לאחר מכן יהודית נפטרה בבית. כשאחותנו אביבה נפטרה קיבלה אמא את הדין וכך גם לאחר פטירתה של דינה, וכך עם נפילתו של חתנם מאיר ברי, ולאחריו בנו, סגן משה ברי. .
בשנים האחרונות כשתש כוחה אמרה אמא: "כתוב בתהילים 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה...'. ואני כבר בת יותר מתשעים... מה שהקב"ה יחליט, כך יהיה". מוקפת כל צאצאיה הלכה אמא לעולמה.
יהיה זכרה ברוך.
בנותיה
