רחל שפירא, לבית וינשטוק, החזירה את נשמתה לבורא עולם בצהרי שבת קודש פרשת שלח-לך. פרשה המתארת את מה שאני קורא: "בעיית השורש" של עם ישראל: "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' א-להיכם". ומבאר רש"י: "בדבר הזה שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ אינכם מאמינים בו".
רחל הייתה בין המאמינים.
היא נולדה בברסלאו להורים בעלי אמצעים שהיו מעורים בתרבות הגרמנית. עם עליית הנאצים החלה ההידרדרות, אביה נעצר והיא סייעה בשחרורו. חודש אחר כך במסגרת הבח"ד ועליית הנוער עלתה לארץ ישראל ללא פרידה מסודרת ממשפחתה ומתוך בטחון שתשוב לראותם במהרה. זה לא קרה.
בארץ הגיעה לשדה יעקב ומשם לעין הנצי"ב בראשיתה. מתרבות אירופית של מוסיקה קלאסית, ספרות יפה, אופרה, אסטטיקה, סדר וניקיון, לחום, לברחשים ולשממה של עמק בית שאן בשנות ה-40, ללא משפחה תומכת – גבורה אמיתית שלה ושל כל חבריה וחברותיה, ראשוני הקבוצה ובוניה.
אנחנו הכרנו את רחל כמנהלת מחסן הבגדים ומחסן הילדים. בקיבוץ השאירה את מרכז הבמה לנפתלי בן זוגה והיא נשארה מאחורי הקלעים. אשה אינטליגנטית, מתעניינת ומבינה בתרבות, במוסיקה, בפוליטיקה ובענייני הקיבוץ, על אף שלא הייתה מראשי המדברים.
אין האשה מתה אלא לבעלה. רחל שלנו זכתה להגיע ל-90, בתוך קהילה תומכת ומשפחה אוהבת, אך עדיין - מתה לבעלה, נפתלי חברנו, יבדל לחיים. יחד איתו הקימה משפחה לתפארת, כמעט "שבט" אפשר לומר, הנטועים בעין הנצי"ב, במחולה ובכפר עציון.
בשנותיה האחרונות, כשכוחותיה לא עמדו לה עוד, נכנסה ל'נווה עינב' שם שהתה עד ימיה האחרונים, וזכתה לטיפול טוב של הצוות ולליווי צמוד של איתן והבנות. איתן זכה לשבת ליד מיטתה עת החזירה את נשמתה לבורא ביום השבת.
הצער על האבדן גדול בכל גיל. עם זאת, כשמגיע אדם לשיבה טובה ללא ייסורים רבים, אפשר גם לשחרר אנחת רווחה ולקבל את המוות כחלק מן החיים. דומני שמותה של רחל בשיבה טובה מאפשר לנו לומר ולהשלים בהסכמה עם המילים: נוחי בשלום והיי מליצת יושר על כל משפחתך, חבריך וידידייך.
יהי זכרה ברוך,
לייזר ריבלין
