"זקנה אחת היתה בירושלים. זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם. צדקת היתה וחכמה היתה וחיננית היתה וענוותנית היתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום... ועוד זאת היתה בה, זריזות של עלמות. אלמלא בגדי זקנותה שעליה, לא ניכר בה שמץ זיקנות" (תהילה, עגנון)
לאה זכתה לאריכות ימים. סיפור חייה נושק לסיפורה של קבוצת יבנה. היא גדלה והתחנכה בברלין להורים בעלי תודעה ציונית, למדה בבית ספר של "אגודה" וכבר אז היתה מרדנית ובועטת במוסכמות, מרכיב באישיותה שהוביל אותה לקבלת ההחלטות החשובות בחייה.
בגיל 18 בהכשרה בגרינגסהוף סירבה לעבוד במטבח ככל הבנות והלכה לחלוב פרות מבלי שידעה אפילו מאיזה צד של הפרה יוצא החלב. בגיל 19 עלתה יחד עם עוד 10 חברים מההכשרה, כאשה יחידה, תוך התניה: "לא מספרים בנוכחותי בדיחות גסות". כשעלתה לארץ בחרה לעבור לכפר יעבץ עם עוד ארבעה בחורים כי רודגס לא היה מספיק חלוצי עבורה. לאחת השבתות הגיעו לביקור כמה בחורים מרודגס ואת ליבה שבה בחור יפה תואר, מופ. היתה זו אהבה ממבט ראשון. משם קצרה הדרך לנישואין וחזרה לרודגס. בשנת 1936 יצאו מופ ולאה עם בתם הבכורה, לשליחות הצלה בגרמניה עד שנאלצו להמלט חזרה.
ברודגס נשלחה לאה לקורס גננות והפכה לגננת של ראשוני הילדים. בתושייתה הבינה שחינוך ילדים הוא ענין של יחס אוהב, חופש פעולה והרבה תשומת לב, ואף אימצה את אחד מילדי טהרן, לבן משפחה לכל דבר. לאה מתגייסת לתפקיד המאד לא פופולרי, סדרנית עבודה למשך שנים רבות ולצד אלה מטפלת במסירות בהוריה ובאמו של מופ.
לאה שומרת על אופטימיות ושמחת חיים גם לאחר פטירתו של מופ, ומתחילה לצייר. אהבנו לפגוש את לאה בשבילים, לראותה מחייכת ושמחה, מטיילת בחברת הנכדים וכמובן בחברת גלנדה האהובה והמסורה.
זקנה אחת היתה ביבנה, זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום וחיוך שאומר הכל: "הכל בסדר, טוב לי במה שיש, מאושרת ושלמה אני בדרכי בחיים ובמה שנתן לי א-לוהים.
יהי זכרך ברוך
דני הרץ
