אבא אהוב,
אתמול בערב באו לקצם 80 שנות חייך. לחמת עד נשמת אפך האחרונה. כזה היית, לוחם. בילדותך חווית את הוצאתו להורג של סבך בידי הנאצים ומיד אחר כך ברחתם לסיביר. כילד בן שש-שבע, בתנאי הקור הקשים, היית יוצא לשדות לחפש שורשי ירקות על מנת לאלתר מרק. בשנים הללו עיצבת את תפיסת חייך - צניעות והסתפקות במועט. עלית לארץ, שירתת בנח"ל ומשם עברת לצנחנים. היום החשוב ביותר בלוח השנה העברי היה עבורך כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים. בכל שנה,
כשבועיים לפני, הייתה תכונה בבית: לאן הטיול של הפלוגה השנה? מי מצטרף לאבא? לחמת ב'סמטת המוות' ונותרת יחיד מהחוליה שלך. רק דלת ברזל הפרידה בינך לבין הרימון שאיים לקטול אותך. למסדר הניצחון הגעת לבוש פיז'מה, מדדה על קביים, לאחר שברחת מבית החולים.
אופייך הנוח וחוש ההומור המפורסם שלך היוו גשר נפלא ליחסים נהדרים בין החיילים החילונים, רובם בני העמק, ובין החיילים הדתיים שבפלוגה. מאז ומעולם אמרת לנו שבצד הניצחון המזהיר של אותה מלחמה, אל לנו לשכוח את המחיר הרב והקשה שנאלצנו לשלם. במלחמת יום כיפור נפגעה שמיעתך עד מאוד ולשאלה הבנלית: "מה נשמע?", היית עונה בהומור אופייני: "מה שאומרים בקול רם".
היית איכר, איכר במובן הטוב של המילה. עובד כפיים שנותן את כל כולו ולוקח רק את המינימום המתחייב. 20 שנה עיבדת את שדות העמק, היית בורג מרכזי בענף המדגה ובכל השנים הללו התבלטה אהבתך לצד הטכני. כך, באופן טבעי עברת למסגרייה, שם זכו רבים ליהנות מידי הזהב שלך.
התא המשפחתי היה חשוב לך מאוד. בשנתיים האחרונות, עקב מחלתך, התחזקו הקשרים בינינו, האחים, ואני בטוח זה הרחיב את לבך.
אני רוצה לנצל מעמד זה ולהודות בשמך ובשמנו לצוות הנפלא של נווה עינ"ב, לצוות הרפואי של הקיבוץ ולחברי הקיבוץ היקרים שעטפו אותך בחום ואהבה אינסופיים. אנו, ילדיך, נכדיך ונינך, נעשה ככל שנוכל כדי לדבוק במוטו שלך - להיות בני אדם, להישאר צנועים ולא לשכוח, אף פעם לא לשכוח, לחייך.
בנך,
יחזקאל ברקוביץ'
