נכתב ע"י קבוצת יבנה
בשבילי היית תמיד דוֹד מוטל, וכילד כך קראתי לך - דוד. בשבילי הקיבוץ של שנות החמישים, כולם ידעו שהמילה דוד לבד, זהו "דוד מוטל", האח של אמי תבדל"א, יוכבד.
כילד שלא זכה לסבא ולסבתא משלו, אתה מילאת את החסר, בפינוקים, מסטיקים וסוכריות. "דוד, תביא לי מסטיק" - הייתה קריאה שבשגרה, דוד שתמיד נתן לנו את שעון היד שלו לשבתות, דוד שנתן לנו להחזיק בהגה של הטנדר, כשהיינו קטנים, ואחר כך לנהוג לבד בשדות.
נולדת בעיירה סקאלט שבפולין למשפחת וייסמן, משפחה ברוכת ילדים, שמונה במספר. לסיפור משפחתך בשואה נחשפנו מאוחר, כי גם הבית שלנו היה 'בית של שתיקה'. לא אשכח את הרגע בו עמדנו במסע השורשים המשותף, שמטרתו הייתה הקמת מצבה על בורות ההריגה - איך עמדת ובקול גדול, קורע לב, סיפרת את סיפור חיסול המשפחה, חלקם בתוך הגטו וחלקם בבורות ההריגה. סיפרת איך אתה, כשהיית במחנה עבודה, נאלצת לעבוד בבורות ההריגה, לראות את אביך מוצא להורג, ומתוך שאול תחתיות לקום, לתפוס אחריות ולהציל את שתי אחיותיך. מעטים בקיבוץ יודעים את סיפור התלאות הנורא שעברת ואת התושייה הגדולה שגילית, ושרק בזכותך נשאר זכר ממשפחת וייסמן הגדולה.
כאן ביבנה זכית להקים ביחד עם אלקה, בית משלך, ולראות את שלושת ילדיך - אמנון, יהודה וחנה, גדלים ומתפתחים, בונים בתים משלהם, ואף זכית לנכדים.
אך אם חשבנו שכוס הייסורים תמה, באה המכה הקשה ובנך יהודל'ה, שנשא את שם אביך, עלה לשמים. למרות האובדן, אתה עם העקשנות ויראת השמים הגדולה שלך, נצרת הכול בלב, והחלטת להמשיך הלאה. אפילו הפגיעה הקשה בראייה, שלא אפשרה לך לפתוח ספר לימוד, דף גמרא, שכה אהבת, לצד קשיים בשמיעה, לא הרפו את ידיך והמשכת קדימה, נוצר את הקשיים בפנים, וממשיך לצעוד מבלי לעצור.
אין ספק שלרעייתך, אלקה היקרה, שהלכה איתך יד ביד, תומכת ומעודדת, יש זכות גדולה ועל כך הערכתנו.
איבדנו דוד, בעל, אבא, סבא וחבר.
יהי זכרך ברוך.
אחיינך,
צביקה שריד