אבא נולד ברוסטוק בגרמניה. הוריו שלחו אותו ואת אחיו ללמוד בישיבת הרב הירש בפרנפורט על מנת שיזכו בחינוך יהודי. בליל הבדולח אביו נאסר ואבא שהיה בן 14 ניגש למטה הגסטפו ושחרר אותו.
אבא עלה לארץ ב-1939 ישר למקווה ישראל, שם למד במגמת חקלאות. כשהגיע לעין הנצי"ב, התחיל את דרכו החקלאי ואז התבקש ללמוד בסמינר בירושלים על מנת שיוכל להדריך חברות נוער פליטי שואה שהגיעו לקיבוץ. אחר כך היה מזכיר הקיבוץ וגם מרכז החינוך והחברה של תנועת הקיבוץ הדתי. ב- 1955, עם שני ילדים, יצאה המשפחה לשליחות במונטווידאו שבאורוגוואי שבמסגרתה הצליח אבא להביא לעליית עשרות חברי בני עקיבא. לאחר חזרתו יצא אבא ללמוד היסטוריה באוניברסיטה העברית וסיים בהצטיינות. למרות בקשת המרצים להמשיך במסלול ישיר לדוקטורט אבא קיבל את דין הקיבוץ והלך להוראה ואחר כך לניהול בבית הספר המשותף בשדה אליהו.
בפסח תשל"א נהרג בנו הבכור, דוד, סמ"פ בסיירת הנח"ל. המכה היתה קשה מאוד אך אבא ואמא החליטו להמשיך לחיות. אבא השקיע את כל כוחו בכתיבת דוקטורט בנושא "ציונות ואורתודוקסיה ביהדות גרמניה" ואמא - בהדרכת הכשרות בני עקיבא מחו"ל. את כאבם שמרו בפנים. רק במלאת 30 שנה למותו של דוד,
כשהתכנסו החברים לערב מרגש של זכרונות, הם דיברו והוציאו את מה שנצרו בליבם. שנה אחר כך אמא נפטרה.
לצורך מחקר נסע אבא לגרמניה ונבר בארכיונים וכך מצא את המסלול והתאריך בו נשלחו אמו ואחותו לאושוויץ. הוא הוזמן למזרח-גרמניה שלפני האיחוד על ידי שר הדתות של המשטר הקומוניסטי, ולביקור ברוסטוק , עיר הולדתו, ובהמשך אף קיבל אזרחות כבוד של העיר.
אבא גם כתב תכנית לימודים ייחודית לבתי ספר של הקיבוץ הדתי עד לרמה של בחינת בגרות בנושא "הציונות הדתית והמודרנה".
בשנתיים האחרונות מצבו הרפואי התדרדר. היה קשה לראות את אבא שלנו - העצמאי והיודע כל - נהפך לחסר אונים וסובל. זכינו לטפל באבא ולקיים מצוות כיבוד אב ואם. עשינו הכל מתוך אהבה ורצון לסייע.
יהי זכרו ברוך.
ידידיה צור,
בנו
(מתוך ההספד)
