אבא נולד בברלין, ועלה ארצה בגיל שלוש יחד עם הוריו, לחיפה. בגיל 17 התגייס לפלוגה הראשונה של הנח"ל, ויחד עם חבריו הגיע לטירת צבי ואחר כך לסעד.
לשם גם הגיעו הירושלמיות. אבא התאהב בירושלמית צנועה ונאווה - ציפורה, בתו של הרב ישראל לב. ומאז ועד היום הם נקראים - צ'פי וג'ינג'י. 62 שנות נישואים שבהם אהבה רבה, תמיכה ורעות, בשמחה וגם בעצב, ילדים, נכדים ונינים.
אבא הקפיד במצוות ובתפילה. ביום ההולדת ה-70 של אבא סיפרה אמא: 'נערה צעירה הייתי, טיילתי עם ג'ינג'י בשעת לילה. לפתע נעצר ואמר: "רגע, כמעט שכחתי", סימן לי עם היד: "חכי". חברי הג'ינג'י, הלץ הקשוח, פשוט נעמד להתפלל ערבית'.
לא מפתיע שמילותיו האחרונות לאמא חצי שעה לפני פטירתו היו בעניין מתן צדקה.
אבל אם נשאל בסעד על שני תחביביו העיקריים, אין חולק על כך שהם ספורט ובדיחה טובה. את שניהם אהב מאוד.
אבא היה ספורטאי פעיל וגולת הכותרת הייתה השנה בה שיחקה נבחרת סעד בליגה לאומית בכדור-עף. בימיו האחרונים ראינו יחד - אבא שוכב על הספה, ולידו אמא ואני - את מכבי תל אביב זוכה בגביע אירופה. עיניו של אבא ברקו והוא הסביר לנו בקול חלש מהלכים שלא הבנו.
כל ילדיו, נכדיו והנינים הגדולים יודעים לצטט בדיחות שאבא סיפר בכישרון רב, בעברית, ועוד יותר טוב - באידיש. חיבה גדולה הייתה לו לספר בדיחה אחרי תפילת שחרית, ולראות באיזה נוסח תחזור אליו הבדיחה בתפילת ערבית, לאחר שעברה חצי קיבוץ.
הרבה תפקידים ועבודות מילא אבא בשנותיו הרבות בסעד ובהן מזכיר פנים ומנהל אסיפות, אבל בעיקר זכור הוא לכולם כג'ינג'י - מנהל סככת הגזר. במקום עבודה זה, בו התמיד יותר מ-40 שנה עד החורף האחרון, התנהל אבא ביושר סרגלי, במוסר עבודה, ובדאגה למי שעבד לצדו או תחתיו. אנחנו נזכור אותו במיוחד כאיש השמח בחלקו עד מאוד, משמח אחרים, ולעולם לא מתלונן.
מתוך ההספדים של מושקו רום והלה ערמוני - ילדיו
