סבתא,
די מתאים לך ללכת ביום השואה - יום שגם ככה הוא עצוב, כדי לא "לבזבז" לנו ימים של שמחה, כדי לא "להטריח" אותנו ביום רגיל.
סבתא שלי היקרה,
אולי זה לא לעניין לכתוב מכתב פרידה כפוסט בפייסבוק - עולם דיגיטלי שאת בכלל לא מכירה - אבל מצאתי בזה משהו קצת משחרר. קמת הבוקר כרגיל, פתחת חלון, שתית קפה של בוקר, ואז נשכבת על הספה ולא קמת ממנה. שמעתי שנראית כל כך נינוחה ושלווה, כל כך שמורה ומטופחת כהרגלך, כל שערה מונחת בדיוק במקום, ידיים קטנות ועדינות עם ניחוח של קרם ידיים.
שמרת על עצמך כמו על כל דבר שהיה לך, כמו הטוסטר המשוכלל שקיבלת מדוד באמריקה לפני שישים שנה ועדיין נראה כאילו רק אתמול הוצאת אותו מהאריזה...
סבתא, אני כל כך מצטערת שלא התקשרתי אלייך אתמול לומר לך תודה על המעטפה ששלחת לי ליום ההולדת. דחיתי את השיחה כי אמרתי לעצמי שיש לי עוד 15 שנה לומר לך תודה... אבל כנראה הייתי אופטימית מדי... זה עדיין לא נקלט לי שאת כבר לא נמצאת איתנו, שלא תתקשרי אלי יותר. מפחיד איך אנשים נגמרים בשנייה אחת.
התקופה הזאת תמיד הייתה לך קשה - שבוע לפני האזכרה לסבא וליאיר, שגם אחרי 17 שנה למותם תמיד תהיה אותה תחושה קשה ומועקה בלב... כמה קשה לאבד את בעלך בפתאומיות, ובתום השבעה למצוא את הבן שלך מחוסר הכרה על הספה. כששמו אותך באדמה, צמוד לסבא יוסף וליאיר, חשבתי לעצמי שסוף-סוף, אחרי 17 שנה, את שוב ליד בעלך ובנך. תקופה כל כך ארוכה ישנת לבד, והפעם זה לנצח.
היית כל כך בריאה, כל כך יפה וחיננית, והחיים שלך היו מלאים וטובים. היית שנונה וחכמה ועם חיוך מדהים. לא רצית להגיע למצב סיעודי, תמיד פחדת מזה,
והנה - משאלתך התקיימה, הלכת בשיבה טובה, כמו שכל אדם היה רוצה ללכת לעולמו.
אני אוהבת אותך סבתא ומתגעגעת אלייך מאוד מאוד!
תודה סבתא על כל דבר שעשית והיית.
תנוחי על משכבך בשלום ובשלווה.
הנכדה,
נטע שהם
(בתו של אמנון)
