הֲרָאִיתָ אֵיזֶה יֹפִישֶרָעַד בְּרוּחַ סְתָו
שְֹדֵה זָהָב דָּעַךְ בָּאֹפֶל
וְהִדְלִיק נֵרוֹת חָצָב.
הֲרָאִיתָ אֵיזֶה אֹדֶם
שֶׁצָּעַק לַמֶּרְחַקִּים
שְֹדֵה דָמִים הָיָה שָׁם קֹדֶם
וְעַכְשָׁיו הוּא שְֹדֵה פְּרָגִים...
(נתן יונתן)
ואצלנו, בין שדות הזהב של החיטה לבין פרחי החצב, בין שדה הדמים של עזה לשדות האדומים של עוטף עזה, פרח לו יופי - שרעד ברוח סתו, עד שדעך.
על כולם אומרים שהם מיוחדים, אבל מרווה הייתה באמת מיוחדת. נערה קורנת, שבשלה במהירות רבה. שלקחה את כל הערכים שהוטמעו בה והפיצה אותם הלאה כשהם עטופים בכמויות גדולות של שמחת חיים ואהבה - אהבת האדם, הבית הקיבוצי, הארץ ואהבת הבורא.
ועוד אהבה הייתה לה, למרווה, אהבה עזה ויוקדת, למשפחה, ומעל לכול – להורים: אורית ורפי, ושהיוותה מענה הולם לשפע האינסופי של אהבה שהורעפה עליה על ידי כל המשפחה מאז באה אל העולם.
מרווה פשוט נכנסה ללבבות. איש לא יכול היה לעמוד בפניה. היא הרוותה את כולם בָּשמחה ובאהבה ששפעו ממנה.
בשנה האחרונה, בקרב הגדול במחלה הארורה, קמה בצדן של תכונות אלה, גם נחישות עצומה - מעוררת השתאות - לחיות את השגרה, לא להיות לטורח, לא להיכנע לכאבים ולא לוותר. אפילו ביומה האחרון עדיין ניסתה לא לוותר על שיעור נהיגה - אבל אז תש כוחה, ובשעת קריאת שיר השירים, ירד הדוד לגנו, לערוגות הבושם, וליקט אליו את השושן היפה הזה.
משפחת בביאן - עקבנו בהערצה ובעיניים כלות אחרי הדרך בה ליוויתם את מרווה במלחמתה. עשיתם כל שניתן, ואף מעבר לכך. תכלית האדם בעולם היא קיום שליחותו, הכללית והפרטית, וימיו נקצבים לו בהתאם לנדרש. שליחותה הפרטית של מרווה בעולמנו הייתה, כך נראה, להפיץ אהבה ושמחה, ואת זה היא הצליחה לעשות באופן מדהים, חרף הזמן הקצר להחריד שנקצב לה לשם כך.
מי ייתן ותמצאו בכך נחמה.
נוחי בשלום, מרווש אהובה.
במנגינה של כולנו את תישארי עד אינסוף.
דוד ויינשטיין,
בשם כל בית עלומים
