אמא יקרה שלנו,
בעודך נערה צעירה פרצה מלחמת העולם השנייה וברגע אחד השתנו חייך. נותרת עם הורייך, כשאת אחראית לגורלם וגורלך. דאגת וטפלת בהם במשך כל המלחמה, ובזכות מסירותך הצלחתם לשרוד את תקופת השואה. עלית איתם לארץ והמשכת לטפל בהם עד יומם האחרון.
אבא ז"ל ואת הכרתם בקיבוץ. התחתנתם והבאתם אותנו לעולם. זיכרון אחד משותף לכולנו.
שבנו והעלינו אותו בימייך האחרונים, כשישבנו לצדך. תמיד היית שם בשבילנו, נלחמת למעננו ומחבקת.
מצב בריאותך התדרדר, אך אהבת את החיים ונאחזת בהם.
אהבנו להקשיב לסיפורים שלך, אהבנו את ההומור שלך ואת צחוקך המתגלגל.
אהבנו ללמוד ממך על נושאים רבים, ואהבנו לשמוע מפי חברים בקיבוץ על האמא האינטיליגנטית והמשכילה שלנו. היינו גאים בך והרגשנו ברי-מזל שזכינו בך כאמא.
אהבת לקרוא ספרים. לעולם לא נשכח את האור והשמחה בעינייך, כשהבאנו לך את שקית הספרים מרחובות, שתמי חיות הייתה משאירה לך מדי שבוע על ידית הדלת.
קראנו לך ״מאדאם דגני״. חברים מהקיבוץ כינו אותך ״ליידי״, וכך גם תיארו לנו אותך עובדות בית סביון ביום שלקחו אותך לקפלן: ״אמא ישבה כמו ליידי, צלולה בראשה וזקופה״.
השבוע האחרון איתך, אמא - לא צלולה וזקופה, ובלי צעיף ובושם - היה עבורנו מסע משפחתי מלכד ומרגש. הסתכלנו עלייך, אמא, וידענו שלמרות הערפול את מארגנת לנו חוויה משפחתית מכוננת.
רצית אותנו, צאצאייך, מלוכדים ואוהבים.
אפשרת לנו להפנים את הפרידה ולהשלים עמה.
נוחי לך בשלום ותהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.
רותי כהן דגני
