אמא יקרה. אהבנו אותך והיית בעינינו האישה היפה בעולם.
היית חיפאית, מהכרמל, גדלת עם אבא בבני-עקיבא בסניף הדר. הדרכת עם כל הלב והנשמה. היית נושאת דגל הצדק והמחאה החברתית של הימים ההם. הקשיבו לך והלכו אחרייך כי שמעו ממך דברי חוכמה ובינה. יצאת למחנות קיץ בארץ ובאירופה ואף למחנות עבודה של בני-עקיבא בבלגיה ובצרפת. כקומונרית בכפר הרואה, פעלת לצדו של הרב נריה בלהט ובאמונה.
הקמת עם אבא משפחה לתפארת בסעד ויחד הייתם שותפים בבניית הקיבוץ, בהובלת בית הספר, בקליטת ילדי העולים בשנות החמישים והשישים. כל החיים דאגתם, דאגתם לילדים, למשפחה, לקיבוץ, לנגב, למדינה, לעם-ישראל, דאגה אין קץ.
אימא יקרה,
היית דוגמא מופתית למשא ומתן באמונה וביושר, ללא התחשבת ברווח ובהפסד. מידותייך התרומיות מילאו את האוויר והאווירה בבית בו גדלנו, אנחנו נשמנו אותן וצמחנו תוך כדי שהן מלוות אותנו בכל רגע. ענווה מופלגת, בריחה מן הכבוד, הימנעות משיקולים זרים, כל אלה ועוד, היו תמיד נר לרגלייך ואפיינו אותך בכל אשר עשית. מלאת תפקידי חינוך וניהול במחסן הבגדים האגדי, בחדר האוכל ובמתפרות, כושר הארגון שלך היה מעולה ומעידות על כך מחברותייך המסודרות עם הרשימות בכתב ידך הנאה שנמצאות ב'מיני ארכיון' שערכת בבית. לפני כל תפקיד שהוטל עלייך, היית בוחנת, בודקת, לומדת את הנושא, ולאחר מכן פועלת במרץ ובנחישות על מנת להגיע אל המטרה בצורה היעילה והטובה ביותר.
הזוגיות שלך ושל אבא הייתה תמיד מודל לחיקוי. כשהזיכרון החל להתעמעם, היה אפשר לראות איך בעל כורחך מצאת את עצמך חשופה לחלוטין בכל סיטואציה. אבא אוהב לספר איך כשהתבלבלת ושאלת "איפה אנחנו?" או שאלות מסוג זה, הוא מייד היה עונה לך "מרים, אני פה על ידך" וזה גרם לך להירגע. כמה אהבה, כבוד וקרבה אמיתית ועמוקה הייתה ביניכם, כזו שנקנית בהמון שנים של קשר טוב וממלאת בביטחון.
אימא, אפילו בשנים האחרונות, בהן בגד בך זיכרונך, וגם בימים האחרונים, היית האדם המתחשב ביותר שאנו מכירים.
יהי זכרה ברוך
(לוקט מתוך דברי המשפחה והחברים)
