חנה, זכית לאריכות ימים ואפילו לחימשים. זכית גם לאהבה ומסירות מצד בנותייך. מדי שבת, בגשם, ברוח ובחמסין, הייתה אסתר בתך מתלווה אלייך לתפילת השבת. היית כמרים המקראית, היודעת תמיד להתייצב במקום הנכון וברגע נכון, אל מול הייאוש והסכנה, אך גם בשעה שהשמחה גואה. בשנים האחרונות שמחנו לראותך בשבתות בשדה אליהו, תמיד עם חיוך על שפתיך והתעניינות בנעשה. היית קפדנית ויסודית בכל תחום ועבודה, לקחת על עצמך אחריות על ניקיון בית הכנסת ואחזקתו באהבה ובמסירות רבה. חברותייך סיפרו כיצד רכנת על המרצפות עם מחט וניקית את החריצים בין המרצפות לקראת הפסח.
נולדת בעיר גראודניץ בגרמניה, הצעירה בין אחיותייך. כשהיית בת שנה עברה משפחתך להמבורג. ביתך היה בית חם ומשפחתך מאוחדת ומאושרת, עד אשר נקטעו ימי הילדות במותה הפתאומי של אמך מדום לב. זמן קצר לאחר מכן חלה אביך בדלקת ריאות ונפטר גם הוא. את ואחיותייך נמסרתן לבית יתומים, שם התחנכת כעשר שנים. בפיך היו מילים טובות על היחס והטיפול אותו העניקו העובדים במקום. סיפרת על תפקידים שניתנו לילדים ושנעשו על ידם בחפץ לב, ועל היותך אחראית על שני ילדים צעירים ממך בהם טיפלת באהבה. בסיום חוק לימודייך הצטרפת להכשרה בקלן, והתבקשת על ידי הרב להישאר ולטפל בילדיו.
באוגוסט 1937 עלית ארצה עם סרטיפיקט שקיבלת. לאחר ביקור קצר אצל אחותך, הגעת לחדרה והצטרפת לקבוצה. הנחת את חפצייך ומייד התיישבת לקלף תפוחי אדמה. לאחר העלייה לערידא, נישאת לאפרה ובהמשך נולדו לכם הבנות: נחמה, אסתר, שולה ושושי.
בערוב ימייך שהית בעטרת צבי, שם טיפלו בך בכבוד ובאהבה. השתתפת בשיעורים השונים, ולהנאתך ולהנאת כולם נהגת לנגן במפוחית פה שירי ארץ ישראל וחלקים מהסימפוניה התשיעית של בטהובן. היית אופטימית מטבעך וראית בכל דבר את היפה. תמיד קיווית לטוב ונשארת נאמנה לרעיון הקיבוצי. במהלך כל השנים,
בראש מעיינייך היו אפרה, הבנות וכל המשפחה, להם הענקת בית חם ואוהב.
יהי זכרך ברוך
בלהה תמרי-שטראוס
(מתוך ההספד)
