אבא יקר שלנו,
נולדת בגרמניה, ובגיל ארבע התייתמת מאמך. נשארתם שלושה - אביך אריה, אתה ואחיך - בנירנברג, שהייתה בירת הרוע הנאצי. חווית על בשרך התעללות יומיומית. בגיל עשר חזית במו עיניך בשריפת בית הכנסת שלכם בליל הבדולח, והחלטתם לעלות לארץ ישראל. משפחתכם במושב רמות השבים קלטה אתכם לביתה. לאחר תקופת לימודיך בבית הספר היסודי ובחטיבה, ועבודה בחברוֹת הנוער בחפץ חיים ובטירת צבי, עלית עם חבריך לחדש את ביריה, ומאוחר יותר להקים את עין צורים בהרי גוש עציון. חייתם שנה וחצי בתנאים פיזיים קשים וב-ה' באייר תש"ח, יום הקמת המדינה, נפלתם בשבי הלגיון הירדני.
בן עשרים היית כשחזרתם למדינת ישראל הצעירה והתמקמתם בבקעת שפיר. הקמתם קיבוץ לתפארת, נישאת לאמא, ויחד איתה הקמת גם משפחה גדולה. בקיבוץ מילאת מגוון תפקידים כחבר בועדות רבות ומגוונות, בחזנות בבית הכנסת ועוד. ידעת לקשור קשרי רעות חמים עם העובדים איתך וגם עם ה"מאומצים" הרבים מחברות הנוער, מגרעיני הנח"ל ומההכשרות מחו"ל, שעברו בביתכם. ידעתם לפתוח עבורם את ביתכם ולבכם כך שהחיבה ההדדית הייתה ועודנה חוט מקשר.
בגיל 83, כשפרשת מהעבודה ברפת, התחלת לטפח את סביבת ביתכם והקמת בריכת דגים ליד הבית, שמשכה אליה מבקרים צעירים.
למרות שהיית "יקה" במוצאך ובמנהגיך, השתדלת להקפיד על עצמך בלבד. להגיע בזמן לכל מקום, שלוש תפילות בבית הכנסת, שיעורים והרצאות, לדייק בעבודה, ולהשתתף באופן פעיל באסיפות החברים ובדיונים הקהילתיים.
היית אדם זקוף וישר. זקוף בקומתך הרזה והתמירה, בעלת רעמת שיער לבנה, "איינשטיינית". ישר בהליכותיך.
קשה לסכם תקופת חיים של 86 שנים, שאירעו בהם הרבה אירועים דרמטיים, אך ניתן לסכם כי בזכות המשפחה הגדולה והמאושרת שהקמת וגידלת יחד עם אמא, רבים מנכדיכם וניניכם חיים בקיבוץ, וכך זכית בשיבה טובה להיות מוקף באישה אוהבת, בנים, נכדים ונינים, שברוך ה' הולכים ומתרבים. בבוקר שבת, עת התלבשת ורצית ללכת ל"בית הכנסת של מטה", נקראת על ידי בורא עולם ל"בית הכנסת של מעלה".
אוהבים אותך תמיד - כל בני המשפחה
יהי זכרך ברוך.
