אמא, נפרדת מאיתנו אחרי שבועות ספורים של דעיכה מואצת בעקבות אירוע מוחי. עד אז חיית בבית שלך בעצמאות כמעט מוחלטת. אהבת כל רגע בו יכולת לקבוע את סדר יומך. התאלמנת לפני יותר מארבעים שנה, אך לא התלוננת על בדידות. ביקשת לעבור לגור קרוב כדי להקל עלינו, שכאשר תצטרכי עזרה, הדרך אלייך תהיה קצרה. לא היית לנו לנטל. ידעת בתבונה למלא את זמנך בעצמך.
היית אחת מעשר אחים ואחיות בבית עם חינוך קפדני מאוד ועם קשר מופלא בין כולם. התייתמת מאמך בגיל 12, ובהחלטה משותפת עם אחיותייך הפסקתן את הלימודים בבית הספר בכדי שתוכלו למלא את מקומה של אמא.
בזמן המלחמה עברת לעיר ליון שבדרום-צרפת, שם נאלצת להסתתר לא פעם, ושם הצטרפת אל המחתרת היהודית. פגשת את אבא, שהיה חייל בצבא צרפת, כאשר עבדת אצל אחיו. החלטתם להינשא, אך התנית זאת בכך שמיד כשיתאפשר, תעלו לארץ ישראל. חינוך ציוני קיבלת בבית הורייך. היה לך ברור שלא תישארי לחיות בגולה, וכך היה. נשלחתם לשדה אליהו, אך מזג האוויר החם הִקשה עליכם ובהמלצת רופא עברתם לקבוצת יבנה. חיית את חייך הבוגרים בנאמנות מוחלטת לדרך הקיבוצית, ובהכרה בכל הטוב. כשהיו לך ויכוחים עם הממסד לגבי הדרך החינוכית, זה היה לטובת הילדים שחינכת. במשך שנים רבות סרגת, תפרת ורקמת, ואף לימדת נשים ונערות
רבות את מלאכת המחשבת הזו. היית הכתובת לבחירת הינומה עבור הכלות שנישאו כאן ורבות תמונות ההוקרה שנאספו אצלך מאותה תקופה. אף פעם לא ישבת בחיבוק ידיים. היית מאוד פדנטית, היה לך טעם עקבי בלבוש, וגם כאשר ראייתך נחלשה, בגדים שלא נראו לך מתאימים זכו בהערה לשיפור.
בית משפחתנו היה מלא בילדי חוץ, אשר ראית חשיבות עליונה לתת להם בית תומך. היית אמא וסבתא נפלאה, שאהבה לספר סיפורים נהדרים לילדים ולנכדים.
את הולכת לבית עולמך בשיבה, עשירת ניסיון, עשירה בנכדים ובנינים. אנו בטוחים שכעת את נחה בשלום.
יהי זכרך ברוך.
המשפחה
