"אמר רבי יוחנן: משום רבי שמעון: גילים גילים, חבורות חבורות, מביא הקב"ה לעולם. מת אחד מן הגיל - ידאג כל הגיל, מת אחד מן החבורה - תדאג כל החבורה" (מדרש רבה).
נעקר מאיתנו אחד מהמובחרים שבחבורה.
אני נפרד ממך בנציון, בנצי, בירי, בשם קהילת עין הנצי"ב שהייתה לך לבית למעלה מיובל שנים ובשם החברים מגרעין "יבנה".
באת ממשפחה חרדית מיוחדת מבני ברק. רצית לשרת את עם ישראל, ולמרות הרקע השונה השתלבת בחיי הגרעין והקיבוץ והפכת לאחד מן החבורה. למעלה מחמישים שנה גרנו בשכנות טובה, גידלנו ילדים בני אותם גילאים, חגגנו שמחות משפחתיות, ולהבדיל חווינו גם ימים של צער ויגון.
מתוך היכרות קרובה, מעיד אני עליכם - בירי, ותיבדל לחיים ארוכים, נילי - כי הקמתם משפחה לתפארת, בנים ובנות נכדים ונכדות, כולם כשתילי זיתים סביב לשולחנכם. לא רק שעשיתם חסד בתוך המשפחה עם תרומת הכליה של נילי לבירי, אלא שביתכם תמיד פתוח לרווחה לכל חבר וחברה, גמלתם חסד לאלמנות ולבודדים מאנשי הקהילה שלנו, והכול במאור פנים ובהכנסת אורחים שאין גדולה הימנה.
טביעת אצבעותיך, בירי, ניכרת ברבים מתחומי החיים שלנו בקיבוץ. אדם של עשייה היית, אך בעיקר הצטיינת כנותן שירות לציבור - כמרכז הקניות של הקיבוץ במשך שנים, דאגת לצורכי הקבוץ והחברים במסירות ובהתמדה. כ"משרת בקודש", הגבאי בבית הכנסת, דאגת לפרטים ולשימור האופי המיוחד של מקדש המעט שלנו.
השנה האחרונה הייתה קשה למשפחתך, אולם לא שמענו כל טרוניה, או ייאוש. אתה ונילי שידרתם תקווה ואופטימיות. "יהיה טוב", אמרתם, כדרך שאמרתם תמיד. גם כשהתדרדר מצבך, עשית מאמץ עילאי והקפדת על תפילה במניין שלוש פעמים ביום. שלושה ימים לפני לכתך, תש כוחך וקשה הייתה הקימה מהכיסא. זו הייתה הפעם האחרונה שלך בבית הכנסת, ואולי בדרך סמלית זו נפרדת ממקדש המעט שלנו שכה היה יקר לך.
היה נא מליץ יושר על כל עם ישראל.
יהי זכרך ברוך
תלי רוטשילד
