אמא שלנו, אישה קטנה, צנועה, עשירה ברוח ועתירת מעש.
הגעת לגיל מופלג; בת 97 ויותר, שְׂבֵעת ימים וּשְׂבֵעת מעשים.
השליטה שלך בנבכי השפה העברית הייתה לשם דבר כבר בשנות ה- ;40 היית כבת-בית בשדה העברית. אך טבעי היה, שכאשר חיפשו מורה לביה"ס ההולך ונבנה, בחרו בך.
וכך עלית לירושלים מדי שבוע ללמוד ולהשתלם בהוראה, והשארת אותנו, הבנות, בידיו האוהבות של אבא.
זכית ללמד בכיתות א-'ב-'ג' החל מהמחזור הראשון בביה"ס המשותף. התמסרת כל כולך ללימודים ולהוראה; שמת לך למטרה שהתלמידים ילמדו בשמחה ובאהבה בסביבה נעימה ומזמינה. יחד עם אבא למדת והכנת יום יום את השיעור בתורה; לא הסתפקת בידע שטחי, דרשת מעצמך הכנה ולימוד מעמיקים ויסודיים, ואבא, שהיה בוגר ישיבה, ישב ולמד אתך שעות רבות באהבה ובסבלנות.
אהבת מאוד לשיר. כבר בלימודייך בגימנסיה העברית במונקץ,' העתקת שירים רבים לפנקס קטן; פנקס השמור אתנו עד היום. מדי פעם פתחנו את הפנקס, ושרנו יחד אתך את "בהרים כבר השמש מלהטת," "הזקן מנהריים," "שכב בני שכב במנוחה" ועוד ועוד שירים אהובים - "שתלתם ניגונים בי אמי ואבי." אמא אהובה, הנחלת לנו, יחד עם אבא, את אהבת העברית, את תשוקת הקריאה ואת השאיפה להרחבת הדעת. בבית היה אפשר לדבר אך ורק עברית תקנית; כל שגיאה תוקנה מיד, ללא פשרות. (עד היום הילדים שלנו "סובלים" מהמורשת הזאת)... הקמתם בית צנוע בחומר, מקרין פשטות, אך עשיר ברוח.
אמא שלנו, הגיע זמנך לעזוב את העולם הזה - מלווים רבים יורדים כעת לקבל את פנייך - אבא מרדכי, שנפטר ערב השואה; אמא חנה שרה, שנספתה באושוויץ; אחותך הבכורה בלהה; אחותך ציפורה, שורדת אושוויץ; אחיך שלמה, ושני אחייך הצעירים, לוי וישראל, שנספו בשואה. ובראש כולם אבא שלנו, הקורא לך " בואי כלה, בואי כלה."
יהי זכרך היקר ברוך.
אוהבת אותך,
בתך עדה נס.
(מתוך ההספד)
