אבא,
בשיחותינו הרבות בשנה האחרונה סיפרת לי על עולמך העמוק. סיפרת לי על עלייתך הראשונה לארץ, על הבחור החולם והאידיאליסט שהיית, ועל מלחמת השחרור. סיפרת על חזרתך לצרפת אחרי המלחמה, איך פגשת שם את אמא מחדש, והבנת שגורלך נקשר בגורלה.
מיעטת לספר על השנים הראשונות של המשפחה, אבל אני חשבתי על זה הרבה - כמה אמיצים הייתם אתה ואמא. שני ילדים בני 20-18 שעזבתם עולם שלם אל עבר הלא נודע.
ולא רק שם היית אמיץ - הגעת לשדה אליהו, והכנסת לבית הכנסת מנגינות ותפילות, גם כשלא כולם תמכו בך. היית מנהיג אמתי. ידעת שזה מה שצריך להיות, והתעקשת על האמת שלך, עד שהצלחת. היום בית הכנסת של שדה אליהו שר בקול רם ובגאון את המנגינות שהכנסת. כשאני שומעת אותן, אני שומעת אותך, את האמת ואת הכנות ששילבת בתפילותיך.
היית אמיץ גם כשהלכת לעבוד בבית הספר, ובתקופה שבה אף אחד לא ידע מה עושים עם ילדים שלא עומדים בציפיות, אתה מצאת אותם, והענקת להם פינה חמה. כך היית הראשון בשנת 1982 להביא מחשבים לעולם החינוך הקיבוצי, כשהבנת את הפוטנציאל הגלום בטכנולוגיה.
אבל הגדולה שלך הייתה שלמרות הפרֵדה הקשה מהשליחות בבית הספר, בחרת בטוב - פנית לחברי משק, והצעת להם ללמוד אתך גמרא, וכך הגדלת תורה כל יום ושעה שעה.
אבא שלי, היית נערץ עליי. היית מנהיג שקט, אישיותך הייתה, ותמיד תהיה לי לעמוד ענן ואש. קטונתי ממך, חכמתך תחסר לי מאוד.
אתה ואמא, שני אודים מוצלים מאש, הקמתם יחד משפחה ענקית של שישה ילדים, עשרות נכדים ואינספור נינים. בחכמתכם נתתם לשוֹנוּת שלנו לפרוץ החוצה, ועם כל המשברים ידענו לצמוח יחד, ותפקדנו כמשפחה. על כך גאוותך וגאוותה של אמא.
החודשים האחרונים היו לך למעמסה. לא היה לך קל להיות תלוי כל כך, ובייחוד כשאיבדת את היכולת ללמוד, ונפשך לא ידעה מנוח. אני מקווה שעשינו מספיק כדי להקל עליך.
אני נפרדת ממך בכאב.
תהא נפשך צרורה בצרור החיים.
תרזה פרנקל (אורן), בתך
