סבתא רות - האישה שעזבה את הבית בנעוריה; שנדדה מאירופה למדבר, ומהמדבר לשפלה; שעברה בכל הנקודות שנבחנים עליהן בבגרות בהיסטוריה: בהכשרה. בפסיפיק. בפאטריה. במחנה המעצר בעתלית. ברודגס. בארות יצחק שבנגב; ששיכלה בן; שנתנה מגופה כליה לחיי בנה השני, ושיכלה גם אותו; שנפרדה מסבא לפני עשרים ושלוש שנה... האישה הזאת, שהיא כל הניסיונות שחיים יכולים לזמן - היא סיפור הארץ הזאת והמשפחה הזאת. אבל בשבילי-בשבילנו, היא בעיקר סבתא רות. סבתא רות שמכינה רוגעלך נפלאים, סבתא רות שנוזפת בנו (ובי בעיקר, וכנראה שבצדק) כשאנחנו עושים דברים שלא עושים. סבתא רות שמדלגת אתי במורד השביל מהבית ליד בית הכנסת ועד חדר האוכל. שמעשנת מונטנה, ששותה קפה כאילו היא עוד בגרמניה, שמכריחה אותנו להתנהג יפה לפי מה שמקובל.
סבתא רות שמצחיקה אותי.
סבתא רות שלי. שלנו.
סבתא רות שנפטרה כמו שהיא חיה - נושאת את כאבה בעוז ובגאון.
לא מפריעה לאף אחד, לא רוצה להיות לנטל, עדיין שואלת אותי: "ומה יגידו הבחורות אם מישהו יעזור לי?"
סבתא רות, שאמרה לי - כשניסיתי לשכנע אותה לחגוג יום הולדת 90 – "לעצב כבר התרגלתי - לשמחות עוד לא."
כשמישהו אמר לי "תנוחמו מהשמים", אמרתי לו שבמקרה שלנו זה ממש ככה - רובם כבר בשמים ושם אצלם כנראה יש נחמה. וגם אנחנו פה - מנוחמים.
כי סבתא חיה חיים מפוארים ואדירים. מנשרים ומאריות היא גברה.
הקימה משפחה נהדרת - ידעה לצחוק בין הדמעות, ולחנוק אותן כשצריך.
חייה היו חיי משמעות וכבוד. חיים של עבודה ושל קהילה ושל משפחה. חיים של כללים ושל אהבה.
סבתא אהובה שלי, אני עומדת כאן מולך, ומתנגן לי שיר בראש, כשאני מדמיינת את השמחה שלכם שם למעלה: "לעת ערב עם רוח ערב עלה נושר לו על גג ביתי - אני שומעת אני יודעת - מישהו הולך תמיד אתי." מישהו - מישוהם - הולכים תמיד אתנו.
נכדתך,
חלי יעקבס
