בשנת תש"ע סיים יעקב לכתוב ספר זיכרונות תמציתי, וכדרכו של יעקב – צנוע. בסיומו הוא כותב: "נולדתי בתקופה סוערת, זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה, וחוויתי על בשרי גם את המלחמה השנייה. גורלי אמור היה להיות כגורל רוב יהודי אירופה. הישרדותי את השואה הייתה בגדר של נס. שפר עלי מזלי ויצאתי מן התופת בריא בגופי ובנפשי."
יעקב נולד באנטוורפן שבבלגיה. אביו היה מתומכי השפה העברית, דבק בה, היה מהמורים הידועים בעיר, והנחיל לבנו ידע, אהבה לעברית וכישרון לשפות. במלחמת העולם השנייה נאלצו בני המשפחה לברוח מבלגיה לצרפת בדרך קשה, מטלטלת ומלאת סכנות. קשה לתאר את הדרך שעשתה המשפחה, את המחנות שבהם נאלצו לשהות ואת תחושות האימה והרעב שהם חוו.
יעקב נאלץ להחליף זהות, וה"כיסוי" שלו ושל כמה חברים היה שהם "חברי תנועת הצופים הפרוטסטנטיים". גם במסגרת זו הוא עבר חוויות לא פשוטות, וכשנודע לו שמתארגן מסע מעבר דרך הפירינאים במטרה להגיע לספרד ומשם לעלות לארץ ישראל, לא היה מאושר ממנו, למרות התנגדותה הראשונית של אמו. הוריו חזרו לבלגיה, ויעקב, כבן נאמן ומסור, ליווה אותם, ובד בבד התחיל להסדיר את עלייתו לארץ. בד' באב תש"ה 1945 הגיע יעקב לארץ.
יחד עם העולים האחרים נלקח כעציר למחנה עתלית, וכעבור שבוע הגיע חבר משדה אליהו עם משאית פתוחה, והם עשו את דרכם "הביתה". יעקב צורף ל"הגנה" למחלקת הסיירים, וב-1947, כשהחלו פעולות הגיוס לקראת מלחמת העצמאות, הצטרף כחייל. הקרב הראשון שבו השתתף היה הקרב על טירת צבי. במשך שנתיים היה חלק מגדוד שתפקידו היה לעזור ולהגן על יישובים בעמק בית שאן, ולשחרר את העיר בית שאן. יעקב השתתף גם בקרבות בנגב, באילת ובעוד מקומות.
יעקב היה איש חכם וצנוע במלוא מובן המילה, והוא היה מאגר מידע רב-תחומי מאין כמוהו - דיבר בשפות רבות ומגוונות, ואהב את התנ"ך - היה בקיא בשביליו, והתעמק בפרשנים לתקופותיהם. ויותר מכול אהב את צפונותיה ואת משעוליה של ארץ ישראל.
יעקב הלך לעולמו שְׂבַע ימים ועשייה.
יהי זכרו ברוך.
תחיה תמרי
