אמא יקרה.
נולדת בעיירה לֵיאוֹוַרְדֶן בהולנד, בת בכורה להורייך הרב שמעון דסברג ואיזבלה (איזה) לבית פרנק ואחות לדיני, שמואל ורפאל. אביך היה איש חינוך, ממנהיגי "המזרחי" בהולנד, שהוסמך לרבנות בגיל 28, וכיהן כרב ראשי בערים כרונינגן ואמסטרדם. בראש השנה תש"ד, 1943, נשלחת יחד עם משפחתך למחנה המעבר וסטרבורג, משם יצאתם לברגן בלזן. בהפרש של יומיים זה מזה נפטרו אמך ואביך, ואַתְּ הפכת לאם המשפחה. כמה ימים לפני סיום המלחמה הועליתם על "הרכבת האבודה", שנסעה ללא מטרה ברחבי גרמניה המופצצת. ברכבת זו, יום לפני השחרור, נפטר גם אחיך הצעיר רפאל. לבסוף, ב- 23 באפריל 1945 שוחררתם בידי הכוחות הרוסיים. עם חזרתכם לאמסטרדם נקלטתם בבית היתומים שהקימו דודכם ודודתכם, אלישבע ונתן דסברג, ומשם עליתם ב-1948 לארץ ישראל. אַתְּ ודיני המשכתן את לימודיכן ב"מקווה ישראל", ולאחר מכן הצטרפתן ל"גרעין ההולנדי" בעין הנצי"ב.
כאן הכרת את אבא ומאז לא נפרדו דרכיכם. יחד הקמתם משפחה לתפארת וחייתם 64 שנים של שותפות מופלאה, של הערכה הדדית ושל אהבת אין קץ. נתינתך לצאצאייך הייתה אין סופית, והם ידעו להשיב לך כגמולך. תעצומות הנפש שלך ושל אבא נתגלו ביתר שאת עם פטירת בנכם הצעיר, שאול האהוב והיקר. למרות הצער והכאב, קמתם על רגליכם, המשכתם את חייכם באומץ ובנחישות והתנחמתם במשפחה הגדולה ששאול השאיר אחריו.
אמא, אמנם לא זכית לרכוש השכלה פורמאלית, אך היית אישה דעתנית ורחבת אופקים. רוב שנותייך עסקת בחינוך ילדים בגילאי בית הספר, והם שמרו איתך על קשרים יפים. לאחר תקופה בגיל הרך, עברת לגן הילדים וקיבלת את פני הילדים מדי בוקר בחיוך ובאהבה. אך יותר מכול אהבת לצייר. הכישרון פרץ ממך בערוב ימייך בצבעים עליזים וחיים, ובא לידי ביטוי בכל עוזו עד לשבוע האחרון לחייך. השנים האחרונות לא היטיבו עימך, אך נשארת אדם אופטימי ומאמין. לא הרמת ידיים ולא אמרת נואש. רצית להוסיף ולחיות, להמשיך ולהיות איתנו. כה צר לנו שהדבר לא עלה בידך.
אורה
(מתוך ההספד)
