אנו מלווים את שולמית – אדם בעל מסכת חיים ארוכה ומפוארת.
שולמית נולדה בלייפציג, גרמניה, למשפחה ציונית אמידה בת שמונה ילדים, ועלתה ארצה במסגרת 'עליית הנוער' לרודגס ב-1934, בהיותה בת חמש עשרה.
עקב גילה הצעיר, דרשה הנרייטה סאלד שתישאר בחברת הנוער ולא תצטרף לגרעין בחדרה שעתיד היה להקים את שדה אליהו, אך בראיון עם הנרייטה הצליחה שולמית לשכנעה לאפשר לה להצטרף לגרעין.
בחדרה עבדה כפועלת בפרדסים ובזכות חריצותה הרוויחה כסף רב. לאחר העלייה לקרקע בשדה אליהו, ביקשו החברים שתישאר עוד זמן מה בחדרה, משום שהקבוצה הייתה זקוקה לכספה.
שולמית עבדה כמטפלת פעוטות, והמשיכה ללוות את הילדים הראשונים של הקיבוץ. לצד הטיפול המסור בצרכים היומיומיים, הנחילה להם שולמית גם ערכים כלליים וקיבוציים.
שולמית הייתה חוליה משמעותית בעמוד השדרה של הקבוצה והייתה החברה הראשונה בתפקידי ציבור - בהנהלת 'תנובה', כרכזת חינוך וכחברת מזכירות במשך שנים רבות.
במלחמת יום הכיפורים שכלו שולמית ואהרן ז"ל את בנם הצעיר אלעזר, טייס חיל האוויר. באצילותה ובעוצמתה המשיכה בעשייה חברתית באמרה - "החיים נמשכים וצריך לדעת לחיות עם השכול ולא להיכנע לאבל".
מעורבותה החברתית התבטאה גם בכתיבת דוחות ומאמרים בעיתון הקיבוץ ובאספות החברים. לא מעט אספות 'טעונות' הסתיימו כשהיא הייתה זו שמצאה את נוסחת הפשרה בין הדעות השונות ובכך גם התוותה את דרכה של שדה אליהו.
שולמית עברה מתחום החינוך לתפקיד אם-בית של האולפן לעברית וגם שם, לצד הטיפול בצרכים הפיזיים, הקנתה לעולים החדשים ערכי חלוציות וציונות.
בשנות עבודתה האחרונות עסקה בהנהלת החשבונות של הקיבוץ.
שולמית זכתה לצאצאים רבים הממשיכים את דרכה ואת דרכו של אהרון ז"ל בקיבוץ ומחוצה לו.
יהי זכרה ברוך.
(מתוך ההספדים)
