עזב אותנו אחד מאחרוני דור הבונים, החולמים והלוחמים. יהודה היה 'איש תורה ועבודה' פשוטה כמשמעה.
בשנים הראשונות בקיבוץ היה טרקטוריסט כמו כולנו. כשהגעתי לבארות יצחק הכרתי את דז'ה כשהיה מנהל ענף הלול. למרות היותו מרכז ענף, היה יהודה מבאי בית הכנסת הקבועים וממתמידי הדף היומי, הוא היה שם גם כשרק בודדים התקבצו סביב חבר חולה בביתו.
יהודה עלה עם קבוצת עולים שקראה לעצמה 'במישור' וישבה במחנה עבודה בכפר אתא. כמו קבוצות רבות באותה תקופה, רוב החברים לא התכוונו ממש לחיי קיבוץ, אלא להיקלט בארץ במסגרת מסודרת ואחר כך הלכו באשר הלכו. לא כן יהודה, כאשר קבוצת 'במישור' הלכה בדרכן של קבוצות העולים הדומות וכשנותרו בה רק מעטים, יהודה נשאר נאמן לרעיון 'תורה ועבודה' והצטרף לבארות יצחק, שם מצא את זוגתו שתבדל"א ולבריאות – רותי.
במלחמה היה הוא זה שפתח את השער למשוריינים שבאו לפנות את הילדים והאמהות ובקרב ח' בתמוז היה ממונה על הפעלת המוקש החשמלי שנועד לבלום את פריצת הטנקים המצריים לתוך החצר.
יהודה אהב לשוחח עם כל מי שהקשיב לו, והיו לו נושאים משותפים עם כל אחד בתחומו. לעומת זאת, הוא ממש לא אהב את צנזור רשימותיו לידיעון. פעם אמר לחנה רעייתי, בהומור המיוחד שלו, שבוודאי אנחנו אוכלים בבית הרבה צימוקים. כשלא הבינה את ה'חכמה', הסביר לה שאני, שהייתי מזכיר וממונה על מערכת הידיעון, מוציא את כל הצימוקים מהמאמרים שלו...
אני בטוח שלמעלה, יחד עם חברו יוסי כץ, יושבים שניהם ליד שולחן המרכזייה שם בשמיים וממשיכים לספר זה לזה מה חדש בשבילי בארות יצחק. נזכור אותך בחיבה.
יהי זכרו ברוך,
נחום ברוכי
(מתוך ההספד)
