נחמה נולדה לפני פ"ז שנים בוורשה, בירת פולין. היו לה שמונה אחים ואחיות. עם אח אחד בן ארבע בזרועותיה, קפצה נחמה מהרכבת שהובילה אותה לטרבלינקה.
אחיה נורה למוות מול עיניה והיא נדדה לבדה בכפרים, נתפסה שוב, גורשה ב'טרנספורט' למאידאנק ומשם לאושוויץ-בירקנאו, לברגן-בלזן ולבסוף צעדה במצעד המוות לטרזיינשטאט. הזוועות שראו עיניה ואשר היא עצמה עברה על בשרה עד לשחרורה הותירו בה, בנפשה פנימה, כתם בל-ימחק שלא דעך עם השנים ולא נתן לה מנוח.
אחרי שובה לוורשה נישאה נחמה לדוד, יליד רוסיה, פליט גם הוא, ומשם עלו שניהם לארץ ישראל דרך איטליה. מיד עם הגיעם לארץ, כשכבר היו מטופלים בילדה קטנה, נלקח דוד לצבא, לחם בלטרון והיה כשנתיים במדים. נחמה נשארה לגור במעין מחסן בבני ברק, והתפרנסה בדוחק מעבודות מזדמנות. הרצון "שהילדים יקבלו חינוך כמו שצריך" הביא אותם למשואות יצחק.
בשנת 76' יצאה נחמה לדיסלדורף שבגרמניה, כעדת התביעה הראשית במשפטה של בלוטיגה בריגיטה, המכונה "המפלצת ממאידאנק" – משפט אשר זכה לתהודה בינלאומית.
כאן במשואות הצליחו נחמה ודוד לנהל חיי משפחה תקינים ולגדל את ארבעת ילדיהם, אך הכל התנהל בצלם של זיכרונות הזוועות והאימה מן העבר, שרדפו את נחמה עד ליומה האחרון. בשנים האחרונות שהתה בבית הסיעודי, מנותקת מזרם החיים שבסביבתה.
בשירו 'בעיר ההריגה' כתב המשורר הלאומי שלנו, על "פצעים אנושיים ושחורים אשר אין להם תקנה עוד, ולא תהי להם תרופה". במותה, סוף סוף, מצאה נחמה מפלט ומקלט מגורל שהתאכזר בה, ומחיי יגון ואנחה עלי אדמות, שהיו מנת חלקה.
יהי זכרה ברוך.
(מתוך ההספד)
