אמא יקרה,
שנים רבות היית אתנו ועכשיו נותרנו עם חלל גדול.
בגיל תשע, עם עליית היטלר לשלטון, משפחתך מיטלטלת בדרך ארוכה ומתישה מגרמניה להולנד ומשם לארץ ישראל. את צעירה ורכה והמסע משאיר בך חותם לכל חייך.
עם סיום התיכון בבית הספר 'חורב' בירושלים, כשחברותיך מתחילות להינשא, את מחפשת אתגרים, רוצה להיות חלוצה, עוזבת את משפחתך ומחליטה להצטרף לקיבוץ שדה אליהו.
את פוגשת כאן את בחיר לבך, ומקימה בית עם אבא מנדל האהוב.
את לא מסרבת לשום עבודה, תחילה בגן ירק ובהמשך מנהלת את בית התינוקות למעלה מעשרים שנה. בחרת בדרך מיוחדת משלך לשמירת הקשר בין ההורים לעובדות בית התינוקות, על ידי כתיבת פתקים מחורזים, על ההתרחשויות של היום והלילה. מקום עבודתך האחרון היה מפעל ביובי, והיית מאד גאה בהשתייכותך למפעל המצליח משנותיו הראשונות.
את ואבא ז"ל חיפשתם את שביל הזהב בין החינוך בבית לחינוך הקיבוצי, ובתוך כך הייתם לנו מודל לחריצות והתמדה, לעמידה בלוח זמנים, לסדר ואמינות. נטעתם בנו את האהבה לטיולים ולצפרות, להקשבה למוזיקה ותיאטרון.
סרגת, תפרת, ורקמת. אפית עוגות ועוגיות ערבות לחך ולנשמה. ריח המאפים עדיין באפי.
היית מעורבת בעשייה החברתית־תרבותית. כתבת וחרזת למסיבות, לידות וימי הולדת. היה לך חוש הומור והסתכלות מאוד נוקבת על החיים, כך שההומור היה בד"כ מעורב עם ציניות.
השנים האחרונות היו לא קלות אבל את התמודדת בגבורה, תוך שאת מקבלת תמיכה מעולה מהצוות הנפלא בבית הקשתות שיש לנו הערכה רבה לטיפול המסור שלו בעבר ובהווה. בשמנו ובשם אמא תודה גדולה על שנים אלו, בהם התייחסו בתשומת לב מרבית לבעיות בריאותיות, יחד עם מתן שיעורים והפעלות לרוב! אנו נושאים תפילה וברכה להמשך דרככם בבריאות טובה.
אמא, אנו נפרדים ממך בצער ובכאב, עם הרבה הערכה והוקרה על כל מה שאת ואבא נתתם לנו.
נוחי בשלום, וממרום הרכס צפי על העמק היפה ועל הקיבוץ שהיית שותפה מלאה לבנייתו ולהתפתחותו.
דבורה, בשם האחים דוד, שלמה, מיכה ובני משפחותיהם.
