נכתב ע"י סעד
לאה הייתה קודם כל אישה, אם וסבתא, אך היא שיחקה תפקיד חשוב גם בהיסטוריה של סעד, והשפיעה על אנשים רבים כל-כך.
החל משנות השישים של המאה הקודמת, למשך שנים רבות, קלט הקיבוץ בכל שנה קבוצות מחו"ל. קלט, חיבק ואימץ. חלקם באו במסגרת המכון למדריכי חו"ל; אחרים בתכנית 'קיץ בקיבוץ' ועוד רבים במסגרת הכשרה של 'בני עקיבא' ובמסגרת התכנית 'נתיב' של USY((United Synagogue Youth. הצעירות והצעירים שהגיעו לסעד נשאבו לתוך חיי הקיבוץ והקהילה, ואומצו לחיקן של משפחות החברים. היו מקומות עבודה שממש הסתמכו על עבודתם של הצעירים והצעירות, שהגיעו מ"עולם אחר" ו"עברו הסבה": למדו להחזיק קלשון, או להניח צינור השקיה; לצחצח נעלי פעוטים, או לשטוף סירים גדולים. היו אלה שנים בלי טלפון ביתי,ואף לא חיוג טלפוני ישיר לארה"ב, ועל אינטרנט אין מה לדבר... הקשר עם המשפחות בחו"ל היה באמצעות מכתבים בלבד, והניתוק מהבית היה מוחלט וקשה.
גם אני הייתי בין אותם צעירים. לאה הייתה המדריכה של כולנו. היא קיבלה את כל הצעירים והצעירות מחו"ל בזרועות פתוחות. בסביבה של דוברי "רק עברית" (כך נהגו בסעד באותן שנים) לאה דיברה בשפתנו. היא הבינה מאין באנו, והראתה לנו בדרכה השקטה והצנועה, שעם קצת מאמץ אפשר להתרגל לחיים כאן, ולמצוא כאן משמעות. לאה מילאה את תפקיד המדריכה במסירות וביעילות, ולא היה דבר שהיה מעבר ליכולתה. שנים רבות היא ליוותה אותנו, תמיד בחיוך, תמיד באהבה. לא היה ניכר עליה כי התעייפה מכך. עד היום, בכל פעם שאני נפגשת עם אנשים שהגיעו מחו"ל לסעד במסגרת כזאת או אחרת, הם מזכירים את לאה קארו האגדית, לאה שהייתה לכולנו כאם וכאחות.
ולאיש שלצִדה, יוסי, האהבה והמסירות שלך במשך כל השנים שלכם יחד, ועוד יותר בשנים שבהן הידרדר מצב בריאותה, הן מקור השראה לכל מי שראה זאת בעיניו. גידלתם יחדיו משפחה אוהבת ומסורה. הלוואי שזיכרונות יפים מחייה הארוכים יביאו ולו מעט נחמה.
יהיה זכרה ברוך.
שרה פולק