בחשיבה האקולוגית בת-זמננו מקובל להבחין בין שתי תפיסות: אנתרופוצנטרית - המעמידה את האדם במרכז, וביוצנטרית - הרואה את הטבע כמרכז של הבריאה. התפיסה האנתרופוצנטרית רואה את היקום כולו כעומד לרשותו של המין האנושי, אשר רשאי לעשות בה שימוש לצרכיו, אך עם זאת הוא נדרש לנהל את העולם בזהירות וברגישות, ולהשתמש בתבונה וביכולת שלו כדי לכלכל את העולם באופן נכון ומרוסן. בתפיסה זו האדם הוא בבחינת
מנכ"ל של חברה, כאשר הצלחת החברה אותה הוא מנהל, היא גם הצלחתו, ובשלומה יהיה לו שלום. התפיסה הביוצנטרית, לעומת זאת, שוללת את הצבתו של האדם במרכז הבריאה. היא רואה בו יצור שמעמדו אינו שונה מזה של שאר היצורים. תפיסה זו, שהיא מרחיקת לכת מבחינת החשיבה האקולוגית, אינה מקנה לאדם כל זכויות יתר, ואינה רואה את מגוון החי והצומח שבעולם כמיועד לשימושו.
בשנים האחרונות השיח על אודות המושג 'קיימות' מתרחב ופורץ את גבולות השיח של ה"ירוקים". בתי ספר מחנכים לקיימות, וקהילות רבות מאמצות יותר ויותר הרגלים הנכנסים תחת מטריית הקיימות. המעבר מהשיח הסביבתי לשיח של קיימות, טומן בחובו שינוי תפיסת עולם ביחס שלנו למשבר
הסביבתי. האדם הוא כבר לא זה שרק פגע בטבע, ועכשיו תפקידו לסייע למשאבי הטבע לחזור לתיקונם. האדם הנו חלק מהטבע ומשבר סביבתי משמעו סכנה קיומית לא רק לדובי הקוטב, אלא לעולם ובתוכו האנושות כולה. המשבר הוביל את האדם להבנה שהוא חלק מהעולם, חלק מהטבע. זוהי פרדיגמה שהולכת ותופסת את מקומה בעולמנו. במסגרת לימודַ י לתואר שני בסמינר הקיבוצים בחוג לחינוך סביבתי, השתתפתי בקורס 'אתיקה סביבתית' מאת ד"ר דניאל מישורי. הקורס סקר מקורות רבים, שחשפו בפנינו את הרקע והתהליכים שעברו על התנועה הסביבתית החל מהספר של רייצ'ל קרסון (1962) ועד ימינו. מושגים המעיין הדומם רבים מהעולם הסביבתי-אקולוגי, כ'מוסר האדמה', 'גבולות הצמיחה', 'כלכלה סביבתית', 'פשטות מרצון' ועוד, עלו לדיון בשיעור מתוך הסילבוס העשיר. מעניין שבמהלך הקורס זיהיתי דמיון רב בין ערכי תנועת הקיבוץ הדתי לערכי התנועה
הסביבתית. על כך בהמשך.
