עמודים 771 - חשוון - כסלו תשע"ה

עֱלֶה בְתָמָר

עֱלֶה בְתָמָר
לזכרה של סרן תמר אריאל ז"ל

 

אנחנו ניצבים כאן ליד ארונך ומנסים 'להעלות בתמר', להגיע אל רום אישיותך הכבירה. עם ישראל קרא לך ת' ואנחנו קראנו לך תמר. עבורנו לא היית דמות אנונימית, אלא מוערכת, אהובה, אהודה, מעורבת עם הבריות בפשטות ובצניעות. אנחנו מנסים לאחוז בסנסינייך ולהזכיר את התכונות הפשוטות והמיוחדות שהיו לך. נפרדת מאתנו במהלך חג הסוכות, אבל לנו נודע על הסתלקותך בשמיני עצרת – שמחת תורה. רק סיימנו את ימי הדין, ימים ששפכנו שיח, ואמרנו 'מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו, מי באש ומי במים', ועברו ימים קצרים וביום הושענא רבא, יום חיתום הדין, הסתלקת מהעולם, בתחושה של 'דּ וֹדִ י יָ רַ ד לְ גַ נּ ו ֹ לַ עֲ רוּ גוֹת הַ בּ ֹשֶׂ ם לִ רְ עוֹת בּ ַ גּ ַ נּ ִ ים וְ לִ לְ קֹט שׁ וֹשׁ ַ נּ ִ ים'. הקב"ה לקחך שושנה צעירה לימים. עזבת אותנו בשיא תפארתך בפסגת הדרך, אי שם למעלה, במקומות שבדרך כלל היית, קרובה לשמים. היית מוטלת לבדך באין מושיע. באותם רגעים ממש בו בזמן, שהיית בראש הפסגה עם ישראל נפרד ממשה רבנו, שגם הוא היה על ראש הפסגה. מקומך הטבעי היה בפסגה, ודמעות ירדו מן השמים ובכו את מותך. בטוחני שהרגעים האחרונים בחייך היו רגעים של חסד. כפות תמרייך היו פרוסים ופתוחים להושיט יד ועזרה לכל דורש ומבקש. התנדבת להישאר בין האחרונים ולעזור.

 

משפחה כן בוחרים!
הצצה אל מכינת 'יונתן' בעלומים

 

איציק יבלונסקי, ראש מכינת יונתן, הגיע לקיבוץ עלומים לפני כשלוש וחצי שנים. הוא בוגר מכינת חוסן וישיבת הסדר בפ־ דואל, שם גם התגורר עם משפחתו במשך שש שנים. לאחר מכן החזיקו הזוג משפחתון פוסט אשפוזי באבן שמואל, ומשם יצאו לארבע שנות שליחות הוראה בפנסילבניה שבארה"ב. "יצאנו עם שלושה ילדים. הרביעית נולדה שם", מספר איציק. "נהנינו מאוד מהשליחות. זו קהילה מאוד טובה שהרגשנו בה תחושת שייכות
גדולה והיינו שרויים בה בהמון עשייה שנוגעת בכל תחומי החיים. היינו בורג מאוד מרכזי בקהילה וידענו שכל מה שעשינו מבחינה יהודית - זה מה שיש בקהילה. היה קשה מאוד להחליט לעזוב במצב כזה. חצי שנה לפני תום ארבע השנים, כשהפיתוי להישאר היה מאוד גדול, אשתי אמרה לי – 'אם לא חוזרים היום – יורדים לנצח'. זו הייתה החלטה ציונית".

 

למה דווקא קיבוץ שיתופי?
מתוך דברים שנאמרו בכנס השנתי של הקיבוצים השיתופיים במשמר העמק



כמה שנים לאחר שנישאתי, הודענו, האיש שלי ואני, למשפחות שלנו, שאנחנו עוזבים את העיר לטובת חיים בקיבוץ שיתופי. אתם בטח מתארים לעצמכם כמה גבות הורמו אז, באותה שיחה. אני זוכרת את אמא שלי מסתכלת עלינו בתדהמה ולא מבינה. היא לא הבינה איך זה שהבת שלה מוכנה לעבוד ולשים את המשכורת שלה בקופה משותפת עם אנשים נוספים. היא לא הבינה איך זה שהבת שלה לא רוצה לקנות בית פרטי משלה, אלא רוצה לגור בבית שהוא רכוש משותף של חברי הקיבוץ. ויותר מכל, היא לא הבינה איך זה שהיינו מוכנים לעבור לחיות במקום שהרבה מהחלטות החיים מתקבלות בו בצורה שיתופית חברים (כאילו שקבלת החלטות במסגרת הזוגית, 300 עם עוד איננה מאתגרת מספיק). אבל האמת היא, שלמרות שגדלנו בעיר, החינוך שקיבלנו סלל לנו את הדרך אל החיים בקיבוץ באופן די טבעי.

 

לגיליון המלא