עמודים 772 - טבת - שבט תשע"ה

״למי תודה, למי ברכה? לעבודה ולמלאכה!״

״למי תודה, למי ברכה? לעבודה ולמלאכה!״
בירור ערך העבודה בימינו ואל מול משנתם של אונא ואדמנית

 

במהלך השנה האחרונה במסגרת לימודיי בישיבת מעלה גלבוע, עסקתי לא מעט במה שנקרא "משנת הקיבוץ הדתי". בחוברת המאמרים 'שילובית' - חוברת המאגדת מאמרי מחשבה של תלמידי הישיבה בנושאי תנ"ך, תושב"ע, ונושאים הגותיים שונים - פרסמתי מאמר שעוסק במשנת 'תורה ועבודה' כפי. לאחרמשה אונאו צוריאל אדמנית שהיא משתקפת בהגותם של פרסום הדברים הרגשתי שאני רוצה לחבר בין המציאות שאותה אני מכיר כבן הקיבוץ הדתי, לבין דברי ההגות, ולבחון עד כמה הם רלוונטיים גם לימינו. מטרתי היא לתרום בכך גם להגברת העיסוק בערך העבודה ובמשמעותו, לעתידה של התנועה בפרט, והחברה הישראלית בכלל.

 

בדרך הטבע הלא-טבעית
תהליך הפונדקאות בעין מחויכת

 

אתחיל בשאלה: מי מאיתנו לא מצא את עצמו בחדר לידה עם אשה שהוא לא הכיר עד לפני כשנה, שנושאת את ילדיו לעתיד, שהיא לא אשתו, כאשר אשתו האמיתית עוברת בעצמה הליכים פולשניים באותו הזמן על ידי רופא יהודי בעיר נידחת בארצות הברית (עם הפוגות לשופינג, כמובן), ותוך כדי כך בעלה של האשה שלא הכרת, שואל אם אתה מכיר וטרינר במשרד החקלאות כי לסוסה של השכן שלו כואבות השיניים? ועוד שאלה: מי לא?!
כשאני חושב על זה קצת: זה רק טבעי שבתהליך כל כך לא טבעי יקרו בדרכך סיטואציות לא טבעיות בצרורות.

 

לדלג על משוכות בחצאית צבאית
על הדרך מניו-יורק, ל'צהלי' ולשירות הצבאי



אני עדיין חווה את תהליך ההתפתחות שעברתי בצבא. מאוד התבגרתי והפכתי לבן אדם הרבה יותר אסרטיבי. אני יותר בטוחה בעצמי, ובעיקר מרגישה שיצאתי מ'הבועה הדתית' ויש לזה ביטוי ביום-יום שלי. לא יכולתי לבקש משהו טוב יותר", כך איילת מדברת עכשיו, אחרי שסיימה לא מזמן את השירות הצבאי, אך הדרך עד לכאן ועכשיו הייתה מלאה במשוכות. עם בנם הבכור. במהלך 1991הוריה של איילת עלו מאנגליה ב- תריסר השנים בהן חיו בארץ, נולדו להם שלושה ילדים נוספים, ביניהם איילת. כשהייתה בת עשר וחצי, הוחלט לארוז שוב ולעבור לניו-יורק ("בגלל העבודה של אבא"). בתכנון היה לחזור תוך שנתיים, אך בפועל השהות התארכה לשמונה שנים. מכיתות ה'-י"ב זוכרת איילת חיים בקהילה נחמדה, לימודים בבית ספר יהודי-ציוני-דתי לכל דבר, והרבה געגועים לארץ.

 

לגיליון המלא