בהיותי ילדה ביבנה הקפידו אתנו מאוד על השתתפות בתפילות)ואני מודה על כך יום־יום!( בתפילות שבת ובתפילות חג, כמובן, אבל גם בסתם יום של חול, לפני בית הספר השכמנו לתפילת שחרית בבית הכנסת. אני עוד זוכרת את התפילות החגיגיות שנערכו בחדר אוכל הישן על ספסלי העץ, כשהחציצה בין עזרת נשים לעזרת הגברים לא הייתה מחיצה אלא הרווח הצר שבין טורי השולחנות, בימים של טרום בית הכנסת היפהפה של יבנה היום.
בשנה האחרונה עסקנו במזכירות התנועה בלמידה ובגיבוש תוכנית רב־שנתית לתנועה, בהגדרת שדות הפעולה, דרכי הפעולה והמשימות העומדות לפנינו. מתוך כך גיבשנו גם את המבנה הארגוני המתאים כדי ליישם את התוכנית הזאת. לפני שנפרוס כאן את התכנים העיקריים של התוכנית, כדאי להקדיש כמה מילים לרוח, לכוונה המלווה את התוכנית. אין המחשבה האצילית שלמה באדם, כשהוא מתנשא לצייר את הטוב הכללי, ולהתאמץ לחשוק בו לעצמו, ולעולם כולו, אלא אם כך היא מחפשת אפשרות לצורת חיים כזאת, שתבסם את העולם, במה שתתקן את תכונתו החברתית, ותכריע גם כן לטובה את החיים הפרטיים, בין בחיצוניותם, בין בפנימיותם, ותעמיד את היסוד לבסס את מעמד החיים באופן כזה, שהחיים הנצחיים, שהם קשורים בזיכוך הנשמות, ואימוצן הרוחני המוחלט, הם יהיו נמשכים והולכים מהתיקון המסודר של המעמדים החברתיים והפרטיים, ומאוצר המחשבות, שהמחשבה הראשית גורמת להריק על החיים.
דבורה כהן )92( מוותיקות ניר עציון: לפני כשלושה חודשים נפטר בעלה יעקב כהן )וילי( ז"ל. ילדיהם, אילנה ורפי, הם חברי ניר עציון, סבתא לעשרה נכדים ול־15 נינים נסיבות הגעתי לקיבוץ: במחנות המעצר בקפריסין היינו ארבעה חברים בלתי נפרדים: שלוש בנות ובחור אחד. השלושה דיברו כל הזמן על קיבוץ, ואני התרחקתי. חשבתי שאין מצב שאני אלך לקיבוץ... הגעתי לארץ, באתי לניר עציון לבקר את אחותי, וגם אחי היה כאן עם קבוצת "אחדות". הכרתי את וילי. אני
זוכרת שעברה בי המחשבה: "חבל שהוא קיבוצניק, הוא לא יצא מפה... ובשבילי, לבוא לקיבוץ לא בא בחשבון", אבל לאט־לאט מתרגלים לכול. וילי אמר שאני לא יכולה לחיות פה בחינם, ואני צריכה להתחיל לעבוד. לבסוף התרגלתי לחיים בקיבוץ, ומכל החבורה שלנו בקפריסין, רק אני הלכתי לקיבוץ. הצטרפתי לניר עציון בשנת ,1951 לאחר שנה של לבטים.