במהלך החיפושים אחר עקבותיו של אותו איש מהתמונה מתגלית הבטחה שלא מומשה, נחשפים מסמכים ועדויות על נסיבות מותו הטרגי, שמובילים אותנו לפגישה מרתקת עם בני משפחה קרובים.
ידענו שמדובר בחבר הראשון שנהרג בניר עציון הצעירה, שלום דב בירנבאום, שלמיטב ידיעת חבריו, היה נצר יחיד למשפחה שנספתה כולה בשואה. לכן נקבע כי הציבור כולו יזכיר את שמו, יחד עם עוד מספר חברים שנפטרו עריריים ואין בן משפחה שיתפלל לעילוי נשמתם. לצערנו, רוב החברים שהכירוהו כבר אינם בין החיים ואך מעטים היום יודעים לספר מי היה האיש ומה היה סיפורו.
יומני היקר, יש שמועות על איזה עטלף שנפל למרק בסין והמלצר לא רצה להחזיר ללקוח כסף, אז התחילה איזו מגפה שקוראים לה קורונה. העמק הוא חלום, לכאן אין סיכוי שהקורונה הזאת תגיע, אז אנחנו יושבים כאן במרפסת עם השכנים, מתכננים את ההפרטה הבאה. החיים הטובים. אחד הילדים שואל אם הוא יכול להזמין חברים מהקיבוץ השכן, כי הם כבר לא שיתופיים וממש בא להם מרק עוף כמו פעם. אמרנו לו שאין בעיה, אבל שירשום את זה על המספר של ועדת שיקום, אנחנו לא פראיירים. הילדים פה מתרוצצים מסביב, משחקים יחד עם כל ילדי השכונה, חברים עוברים ליד הבית שלנו ולא אומרים שלום, בקיצור, שגרה.
לפעמים אני חושבת שאם לא הייתה קורונה היינו צריכים להמציא אותה ... כבר הרבה זמן אני מרגישה שיש לנו, למין האנושי, תחושה קולקטיבית שהגזמנו לגמרי. שמישהו צריך לעצור אותנו; שלא יכול להיות שבמהלך חיינו הקצרים, עברנו מטיול ירח דבש יחיד בחו"ל לנסיעה של פעם, פעמיים או שלוש בשנה. שאנחנו משליכים יותר מדי אוכל, מייצרים יותר מדי זבל, חיים יותר מדי בחדרים ממוזגים ואוכלים אוכל מעובד בלי להיות מחוברים להתחלפות העונות ולסופיות שלנו בעולם. לא יכול להיות שנמשיך ככה, משהו חייב לקרות.