א. האגדה המייחסת את הפיוט 'ונתנה תוקף' לרבי אמנון ממגנצא בסוף המאה העשירית, הופרכה לפני שנים אחדות, כאשר נמצא פיוט עתיק של ר' אלעזר הקליר מראשית המאה 1 השביעית, המתכתב עם 'ונתנה תוקף', ובכך התברר שפיוט זה עתיק מאוד וקדום לפיוטי הקליר, ושמחברו איננו ידוע.
כבר מזמן לא מייצרים אנשים כמו סבתי, סבתא מלכה. ביום בו ליווינו אותה בדרכה האחרונה, חשתי שלא רק היא מוטלת לפנינו כעת; דור שלם הולך ונקבר יחד אתה. דור שלא עשה חשבון: לא לנאצים, לא לבריטים, לא לערבים ולא לקדחת. דור שהקים את המפעל הגדול ביותר בדברי ימי העם היהודי ובנה מדינה יש מאין. כיום, זה נשמע לנו כל כך פשוט וברור, אבל במשך אלפיים שנה לא עלה הדבר בידי הדורות הקודמים. מי שקמו ועשו זאת היו בני הדור של סבתא מלכה שעל כתפי הענקים שלהם אנו עומדים עכשיו. אין יום שאיני שואל את עצמי, האם אנו ראויים?
הגל הראשון של הקורונה הביא עמו מעט הלם, ולרובנו, יצר הרבה חוויות חדשות. אחת מהן היא חוויית היציאה מבית הכנסת שנעשתה בקושי רב, ועם הרבה שכנוע עצמי בדבר חשיבות הפעולה, שנראתה לרבים מאתנו כשבר עמוק וקיצוני וכגזרה בלתי־מידתית. הרצון לשוב לבית הכנסת היה נוכח בתחילת הדרך. אני זוכר את עצמי, באחת השבתות שבהן הכניסה לבית הכנסת לצורך תפילה במניין הייתה אסורה, נכנס בשעריו רק כדי לשאת שם את תפילתי לבדי. עמדתי בהיכל הריק, שבשבתות הומה אדם, ודמעות חנקו את גרוני. הגעגוע היתרגם לתפילה ולמחזה עתידי של בית הכנסת שישוב ויתמלא מפה לפה, כפי שהיה טרם באה הקורונה לעולם. דומני כי מציאות הסגר העצימה אף היא חוויה זו, וכשנראה היה שהשגרה חוזרת אט אט למסלולה ואיתה גם החיים מחוץ לבית הכנסת ואף התפילות שחזרו בפורום מצומצם לתוך בית הכנסת, הגיע הגל השני. רבים מנתחים את ההבדלים בין גל לגל, אך דומה כי חוויית הריחוק מבית הכנסת קיבלה מפנה. יש שלא חזרו לבית הכנסת מפרוץ הגל הראשון ויש שהספיקו לשוב אליו, ובהגיע הגל השני - שוב מצאו עצמם מתפללים בחוץ.