חומות הלגו השבירות שבניתי ביום שישי קרסו במוצ"ש. ועדיין, הכתובית הזאת שם תחת המלל האין סופי של כל הערוצים. באיזה שהוא מקום בתוך הראש שלי, יש עכשיו זעקה בלתי פוסקת, ואין לי מרחב מספיק מוגן מפני ההודעה הזאת. ונכון שצריך לכבות כבר את הטלוויזיה הזאת, באמת יש הרבה דברים שצריך לעשות היום, ואני הרי יודעת שעדיף להתרכז במה שאני יכולה לעשות ולא במה שמחוץ לשליטתי. אלא שאני מרגישה, באופן כל כך מוחלט ונוכח, שאם אכבה ואפנה אל יומי, אהיה כעומדת מנגד. אם לרגע אפנה אל יומי ולא אדע את שמות ההרוגים, מאיפה הם, מה אמרו בלוויה שלהם, כמה יפות היו פניהם המחייכות לפני המלחמה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין... אהיה כמסבה ראשי הצידה... כנוטשת.
הרמב"ם מלמדנו שיש צורך לחפש סיבות רוחניות לצרה שבאה עלינו ואסור לומר עליה שהיא מקרה. אשר על כן, כשבאים אנו לאירועים שנפתחו במתקפה הרצחנית בעצם יום שמחת תורתנו, אמורים אנו כאנשי אמונה לשאול את עצמנו, על מה ולמה באה עלינו צרה זו. אם על גשמים בחג הסוכות אמרו חז"ל שזה "משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו" - מה נאמר ומה נדבר על הרעה אשר ניחתה עלינו בשמיני חג העצרת הזה? מאידך גיסא, גדולי הדורות והרמב"ם בראשם, לימדונו עד כמה ענייני השגחת ה' בעולם מורכבים, נסתרים ונעלמים מעיני כל חי. ומי אנחנו שנהין להתיימר להבין חשבונותיו של מקום?
כיצד ניישב את המתח שבין החובה לחפש משמעות דתית לאירועים, לבין אי יכולתנו, ואולי אף האיסור עלינו לעסוק בחשבונותיו של היושב במרומים?
בדמוקרטיה מקוטבת, המנהיג הוא לא מי שיש לו הכי הרבה תמיכה, אלא מי שמסוגל לייצר חיבורים בין קבוצות. גם אם יש לו מאות תומכים, אלפים או מיליונים, עדיין, בעולם שבו העיגולים מתרחקים זה מזה - כדי להוביל עליו להיות מסוגל לחבר בין קבוצות. ואם שלוש הקבוצות העיקריות בחברה הישראלית היהודית הם עדיין הקודש, האומה והאנושיות - המנהיגות של העם היהודי ושל החברה הישראלית תצמח רק ממקום שמדבר את שלוש השפות הללו כשפת אם.