מרחבי עשייה ברימ מירב בית לחיים – שלב ההתבגרות שיחה עם אלעד בלוך אחרי יותר מעשור לקיומו של 'בית בגלבוע' במירב, הבית לחיים הראשון שנפתח ביישובי הקיבוץ הדתי, שואלים את עצמם אנשי הצוות שמובילים את הבית, מה השלב הבא. נקודת המבט שלהם, כמי שמכירים את הנושא מתוך פרספקטיבה ארוכת שנים, יכולה לתרום לקיבוצים שהתחילו רק בשנים האחרונות להקים פרויקטים של 'בית לחיים' בקהילותיהם. אלעד בלוך, מנהל הבית ואח במקצועו, שעומד לנהל בימים אלה פרויקט קהילתי נוסף במירב (בית מאזן לנשים שישמש כחלופת אשפוז), מספר על החלום – ועל התובנות בשטח, מנקודת מבט בוגרת יותר, כדבריו. מה השתנה מאז שהקמתם את 'בית בגלבוע' ועד היום? ״מאז שהגיעו אלינו הנשים הראשונות של 'בית בגלבוע' לפני שלוש עשרה שנה, הן התבגרו וגם אנחנו התבגרנו. היום ממוצע והצעירה 52 – המבוגרת ביותר בת 45 הגיל של הנשים הוא סביב . ואנחנו מוצאים את עצמנו עוסקים בשאלות 28 ביותר היא בת חדשות שלא חשבנו עליהן בתחילת הדרך: שאלות טיפוליות, שאלות תקציביות, שאלות של חזון, שאלות של זוגיות. דברים שלא היו רלוונטיים כשפתחנו את הבית״ ״השאלה המשמעותית ביותר עבורנו היום היא שאלת ההזדקנות. קצב ההזדקנות של אנשים עם צרכים מיוחדים הוא מהיר יותר ומתחיל בסביבות גיל חמישים. אישה בגיל הזה, שהגיעה אלינו בת שלושים וחמש, בשיא היכולת שלה מבחינת תעסוקה ופעילות, נמצאת היום במצב אחר – הגוף מזדקן, היכולת הקוגניטיבית והרגשית נחלשת, הצרכים שלה אחרים מאלו שהיו בתחילת הדרך. לפי מחקרים, ההזדקנות בקבוצה זו היא חמש עשרה שנים קדימה ויש לנו נשים שכבר נמצאות שם, או שהן בדרך לשם. תדירות הנסיעות שלנו עם הנשים לטיפולים רפואיים גדלה מאוד בתקופה האחרונה וזו בהחלט אינדיקציה לשינוי המצב״. ״אז שאלנו ואנחנו עדיין שואלים את עצמנו, למשל, מה אנחנו עושים עם סדר היום שלה. האם הוא נשאר כמו של כולן או שהיא צריכה סדר יום אחר? האם המצב הפיזי שלה מאפשר לה עדיין להיות שותפה לחדר שירותים עם עוד שתיים או שלוש נשים, או שהיא זקוקה כעת לחדר שירותים משלה? האם החדר שבו היא גרה, גם אם היא גרה בו לבד, מספק את הצרכים שלה, או שהיא צריכה כבר חדר עם פינת קפה ושתי כורסאות כדי שהיא תוכל לארח בו אנשים, או לשבת יותר בנחת? כל אלה שאלות שעולות היום ולא יכולנו לדמיין אותן לפני כמה שנים״. ומה השתנה בתפיסה שלכם? ״אני חושב שזה חלק מההתבגרות גם שלנו, כצוות. כשפתחנו את הבית בזמנו, הצהרנו בלי שום טיפת ענווה (בחיוך), ש'בית בגלבוע' הוא בית לחיים! המסר שלנו לנשים ולהורים שלהן, וגם לעצמנו, היה אמירה בטוחה שאנחנו נטפל ונדאג להן לעולם ועד. אבל גם אנחנו מתבגרים – בעיקר שכלית ורגשית - ואנחנו מבינים שזה לא יכול לעבוד באמת. הרי בסופו של דבר, גם להורים שלנו אנחנו לא תמיד יכולים להבטיח שהם יישארו בבית, וגם לילדים שלנו אנחנו לא יכולים להבטיח – יש כל מיני אילוצים שמחייבים אותנו להבין שעם כל הרצון הטוב, המסר הזה לא יכול להיות חד משמעי״. הסיבות הן בעיקר על רקע של מוגבלות פיזית? ״זה יכול להיות מכל מיני סיבות. למשל על רקע של אלימות שאנחנו לא מצליחים למנוע; על רקע של בעיות רגשיות שאין לנו מספיק כלים לטפל בהן; זה יכול להיות בשל צרכים סיעודיים שהנשים המתבגרות זקוקות להם ואין לנו איך לתת להן מענה; וזה יכול להיות גם מקרה של אישה שרוצה להתחתן וללדת, ואנחנו נגיד יפה מאוד אבל אנחנו לא יכולים להכיל את זה פה. יש הרבה סיבות שבגללן אישה, בסופו של דבר, אולי לא תוכל לחיות כאן עד מאה ועשרים כמו שחשבנו בהתחלה. וההבנה האת היא חלק מההתבגרות שלנו, כמטפלים״. ״אז אנחנו לא יכולים להבטיח שכל מי שמגיעה ל'בית בגלבוע' תישאר כאן לכל החיים, אבל אנחנו מוכנים להבטיח, וכבר מבטיחים, שנעשה הכול כדי שיהיו לה חיים טובים, ושאנחנו נעזור למצוא עבור מי שצריכה לעבור למסגרת אחרת, את 1982 שנת הקמה: נפשות 800 | בתי אב 140 משפחות נקלטו בעשור האחרון 48 ענפים מרכזיים: תמרים, מנגו, כרם יין, מדגה, לול, רפת, גד״ש מעורבות מיזמי בית בגלבוע – לנשים עם צרכים מיוחדים סיירת עליזה – חלוקת עוגות, עבודה במועדוניות, איסוף מזון ועוד... כוח צביקה – סיירת נוער במשימות חקלאות בעמק – תכנית חלוצית לבוגרי צבא המשלבת עבודה חקלאית וחיי קבוצה קייטנה לילדים עם צרכים מיוחדים בית מאזן לנשים כחלופה טיפולית המקום הטוב והמתאים לה ביותר. יש אצלנו כרגע מישהי שאנחנו מבינים שהיא לא יכולה יותר להישאר בבית, מכל מיני סיבות, אבל היא עדיין כאן איתנו כבר שלושה חודשים, כי אנחנו עדיין עוזרים לחפש לה את המקום הבא שיהיה המתאים לה ביותר. את זה אנחנו כן יכולים להבטיח להורים״. אתה אומר את זה בכאב.. ״כן, הייתי רוצה להבטיח שאני לעולם ועד אשמור על מי שהגיעה לפה, אבל אני מבין שזה לא מציאותי״. האם אתם לא מקבלים מענה מהמערכות שמולן אתם עובדים – עמותת קמ״ה ומשרד הרווחה? ״גם בעמותת קמ״ה (קהילה מרפאת הרדוף), שהבית שלנו שייך אליה, השאלות האלה נשאלות בשנים האחרונות. צריך לזכור שלא מדובר במסגרות חופפות. לחלק מהסוגיות קמ״ה נותנים מענה שמתאים גם לנו, למשל בעדכון של סדר היום וגם בהתאמת סדנאות עבודה לנשים שמתבגרות. אבל מבחינות אחרות, המענה שלהם פחות מותאם לרצון שלנו, ולמרות שלפני כמה שנים הם בנו שתי דירות מותאמות יותר שמאפשרות גישה גם לנכים וסיעודיים, ברור לנו שזה רק מענה חלקי. העובדה שאנחנו בתוך קהילה, עם בתים כפריים, מאפשרת לנו קצת יותר גמישות ונגישות, אבל מאידך, חוקי הבנייה ותהליך שיוך דירות שהקיבוץ נמצא בעיצומו, לא מאפשרים לנו לצאת מתוך גבולות הבית. אנחנו כמובן עוסקים בזה ויש מגבלות שייפתרו בוודאי בשנה־שנתיים הקרובות, גם זה משהו שמאוד מעסיק אותנו״. האם משהו השתנה גם בקהילה הרחבה, של מירב, ביחס ל'בית בגלבוע'? ״בית בגלבוע הוא פרויקט שנמצא הרבה זמן בקהילה, וזה רק טבעי שהוא הופך לפעמים לפחות זוהר וכבר נתפס כחלק מהמקום – לטוב ולרע. הקהילה מקבלת את הנשים באופן טבעי וחם. מצד שני, אנשים רואים שזה רץ, ושהכול טוב פה, והאנרגיות להתגייס קצת יורדות. אנחנו צריכים להשקיע כל הזמן בגיוס מחודש של הקהילה, כי אנחנו צריכים את הקהילה כל הזמן בגב שלנו. לא נוכל, ואנחנו גם לא רוצים, להחזיק את הבית כאנשים פרטיים. אז במובן הקהילתי, אנחנו כל הזמן מנסים ליצור עוד ועוד ממשקים עם הקהילה, כדי לאפשר את החיבור הזה. בשנה האחרונה התחלנו לפתוח כאן, פעם בחודש, בית קפה, ולהזמין אליו אנשים מהקהילה, רק בשביל ליצור שוב את החיבור. אנחנו כל הזמן מחפשים את הדבר הבא שיחבר את הקהילה לבית״. והקהילה נענית או שהיא כבר רוויה במיזמי חסד ומעורבות? ״הקהילה נענית! לפעמים זה יותר מורכב ולפעמים פחות, אבל בית הקפה נפתח פעם בחודש, ומזמין אנשים מהקהילה 16 )2( 800 | עמודים 17 ניסן תשפ"ג
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=