מרחבי עשייה הלוחמ תומדש : ״לפני כשלוש עשרה שנה התרחש אירוע טרגי בעיר בית צביקי שאן הסמוכה, כשגבר רצח את אשתו בליל שישי והותיר שבעה ילדים יתומים מאם, מגיל שנה ועד שתים עשרה. יועצת בית הספר שגרה בשדמות מחולה, הבינה שלאף אחד אין מושג מה לעשות עם שבעת הילדים, ובאינטואיציה אימהית אספה אותם אליה הביתה לשבת. כל הקהילה התגייסה לסייע, ובמוצאי אותה שבת התכנסנו בביתה, אנשים מהיישוב שבאים מתחום העבודה הסוציאלית, כדי לחשוב מה הלאה״. ״הבנו שלמדינה אין מושג מה לעשות ואיך להתמודד עם הסיטואציה, וחשבנו שנכון להשאיר את כל הילדים בינתיים יחד. ה'בינתיים' הזה הפך לחודש, שבו כל שבעת הילדים גרו אצל יועצת בית הספר ואנשי היישוב התגייסו לעזרה במזון וביגוד, בליווי ובכל הנדרש, כולל בזמן השבעה. במקביל בדקנו עם המשפחה הרחבה משני הצדדים, והתברר לנו שאין להם יכולת לקבל אותם וגם שמבחינת הרווחה, הילדים אמורים לעבור לפנימיות. מכיוון שהמשמעות של הדבר הייתה ניתוק הקשר בין האחים, רצינו להציע מודל אחר ולהשאיר את כולם יחד ביישוב״. והאם לא חשבתם שאולי זה גדול על היישוב לקלוט שבעה ילדים בבת אחת? ״קודם כול חשוב להגיד שהיועצת היא שלקחה אותם לביתה – וזה הכי שלה. היא קיבלה את ההחלטה ואנחנו סייענו לה. היה ברור לכולנו שזה מצב זמני והתגייסנו. הילד הקטן בן השנה נרדם רק על הידיים שלי כל לילה״. ואת? אני שואלת את רננה, איפה את בסיפור? : ״אני בזמן הזה בעיקר השתדלתי לשחרר את צביקי לעשות רננה מה שהוא צריך לעשות, והוא היה שם ימים ולילות. בערך חודש לא ראיתי אותו בבית״. : ״כעבור חודש הבנו שיש פה אירוע שצריך לנהל בצורה צביקי אחרת, ופנינו למשפחות בקהילה בבקשה שכל מי שיכול ורוצה להפוך למשפחת אומנה, יפנה אלינו. זה קצת מוזר כי אנחנו לא באמת גוף רשמי שאמור לטפל באומנה, אבל הבנו שכרגע זה בידיים שלנו״. : ״לא ייאמן שהרווחה כמעט לא הייתה מעורבת. היום זה רננה לא היה קורה״. : ״והמשפחות הגיעו״. צביקי ״שאלנו כל משפחה את מי הכי מתאים לה לקחת. את התינוק בן השנה הצעתי ביוזמתי לשכנה שלי, שחשבתי שהיא הכי מתאימה למשימה, והיא הסכימה בשמחה. היא לקחה אותו לאומנה ועד היום היא אמא נהדרת עבורו. היום ה'תינוק' הזה כבר בן ארבע עשרה שנה!״ ״חילקנו את הילדים בין שבע משפחות ביישוב ובכך הצלחנו במשימה העיקרית, לא להפריד ביניהם ולאפשר להם לשמור על קשר רציף זה עם זה. הרגשנו שהתרחשה פה איזושהי הצלחה. המשפחות גידלו את הילדים במשך שנים ארוכות, ועד היום יש קשרים בין האחים ובין המשפחות״. האם היה מעגל תמיכה כלשהו שליווה את המשפחות? ״בהתחלה הן יצרו לעצמן מעגל תמיכה עצמאי ובהמשך עמותת 'מטב - השירות לאומנה' נכנסה לתמונה, שהרי שבעה ילדי אומנה זה חצי משרה של עובדת סוציאלית... בהמשך כל משפחה קיבלה תמיכה וליווי פרטני וייחודי לצרכים שלה ממטב״. ואיך הסיפור החריג הזה השפיע על היישוב שלכם? ״בסמוך לאותו אירוע משפחה נוספת לקחה תינוק לאומנה. עם הזמן, כל נושא האומנה הפך לנוכח מאוד בתוך היישוב. הילדים מדברים כאן על אומנה כעל דבר טבעי וברור. ילדי האומנה שגרים בשדמות מחולה לא מרגישים חריגים כמו במקום אחר. רק פה, ברחוב שלנו, יש עוד שלושה ילדי אומנה. זה מנרמל את הסיטואציה. וגם לקהילה, לשכנים, יש רף סובלנות גבוה לילדים האלה, גם כשהם בודקים גבולות. יש להם כאן מרחב גדול יותר מאשר לילדים אחרים, והם צריכים אותו״. ואיך זה השפיע עליך באופן אישי? ״בשלב שבו שבעת הילדים נקלטו אצל המשפחות האינטנסיביות שלי ירדה, ואז התחלתי לרצות את זה בעצמי. ממש״. וכאן אנחנו עוברים במעבר חד מהסיפור הקהילתי לסיפור האישי. והאמת היא שרציתי להתחיל את הריאיון איתכם בשאלה – מה לא בסדר אצלכם. במובן של, למה לרצות כזה דבר מאתגר ומורכב? : ״אני חושב שגם רננה וגם אני תמיד היינו בסיפור הזה צביקי של 'לעשות מקום'. לעשות מקום בעולם למי שאין לו מקום. במעגלים שונים. ברגע שאתה מבין שיש ילדים שמה שהם צריכים זה אותך, שאתה הבית שמתאים להם, אז מה – אני אגיד לא? זה המצב! אם אני לא יכול כי אין לי אפשרות או שקשה לי, אז בסדר, לגיטימי. אבל אם אני יכול, ברור שאני אעשה 1984 שנת הקמה: נפשות 750 | בתי אב 140 משפחות נקלטו בעשור האחרון, 50־ כ בשנתיים הקרובות 40 ועוד ענפים מרכזיים: רפת, גד״ש, תיירות, מטעים, פרדס מעורבות מיזמי מיזמי מעורבות קייטנה לילדים עם צרכים מיוחדים את זה. זה אופן החשיבה שלי, גם אם הוא נשמע מאוד נאיבי ואופטימי...״. ואת רננה, איך את התחברת לרצון הגדול של צביקי להיות משפחת אומנה? : ״בהתחלה ניסיתי להיות קצת יותר שקולה, כי עדיין היו רננה לנו ילדים קטנים, וידענו שאנחנו עוד לא בשלבים של לסיים את הילודה. היינו מאוד עסוקים בשלנו, אז אמרתי לו 'אוקי, מתישהו בהמשך'. ובכל פעם הוא ניסה וניסה, והזכיר ואמר וכו'״. : ״כעבור חמש שנים שבהן גם נולדו לנו עוד ילדים משלנו, צביקי הגיע רגע של יציבות. המשפחה גדלה, עברנו לבית חדש, ואמרנו – זהו, זה אפשרי. עכשיו אפשר לפתוח את הבית לילד אומנה. הגיע הרגע שבו שנינו הרגשנו שאנחנו רוצים, רוצים באמת״. ״... שאנחנו מוכנים להתחיל את התהליך... רננה מדייקת: מבחינתי זה היה ללכת צעד ועוד צעד, לבחון את עצמי, לראות ומפרך של האם ומתי אני אשים את הגבול. התחלנו הליך ארוך מפגשים וכשכבר התקבלנו הודיעו לנו שאנחנו נכנסים למאגר המועמדים לשמש כמשפחות אומנה. תוך כדי התהליך נכנסתי להיריון, ואז אמרו לנו – חכו שהילד יהיה בן שנה ורק אז דברו איתנו שוב. ובאמת יצרנו קשר כעבור שנה ומדי פעם התחילו להציע כל מיני אפשרויות. לפעמים הסכמנו וזה לא צלח, ולפעמים הרגשנו ביחד שזה פחות מתאים למשפחה גדולה כמו שלנו״... : ״למשל, הציעו לנו תינוק קטן שהיה זקוק לזמן גמילה צביקי מסמים, ואמרו שמה שהוא צריך כעת זה חושך ושקט. הסברתי להם שניקח אותו בשמחה, אבל שיידעו שמה שאני יכול להבטיח בבית כמו שלנו זה שאין בו רגע אחד של שקט...״. האם היו לכם תנאים או קו אדום – איזה ילד לא תקבלו? : ״שאלו אותנו אם אנחנו מוכנים לקחת ילד ערבי, נכה, צביקי אריתראי... אמרנו שאין לנו בעיה עם שום דבר״. : ״אני רק אמרתי שאני מעדיפה שזה לא יהיה ילד בשנתון רננה של אחד הילדים שלי, כדי שכל אחד מהם יוכל לקבל את המקום שלו, ושאני מעדיפה בן, כי אנחנו משפחה של בנים״. : ״היום כבר יודעים לומר שההצלחות באומנה הן של ילדים צביקי שמגיעים למשפחה צעירים יותר מילדי המשפחה הביולוגיים. זה משפר מאוד את סיכויי ההצלחה״. ואז מה קרה? : ״זה היה לפני חמש שנים, בשלושה בספטמבר, היום רננה הראשון שאחרי החופש הגדול. אני זוכרת שישבתי לי כאן ליד השולחן, עם כוס נס קפה, נושמת את השקט שהשתרר סוף סוף בבית. לפתע צלצל הטלפון ומעבר לקו אמרו לי שמחפשים בית לתינוק בן חודשיים וחצי, ואם מתאים ואפשרי, הוא יכול להגיע עוד הערב! אמרתי – 'אוקי, אני מתקשרת רגע לצביקי לשמוע מה הוא אומר'. הוא לא ענה – כרגיל – אז כתבתי לו הודעה – 'התקשרו מהאומנה שואלים אם תינוק יוכל להגיע אלינו עוד היום', והוא מיד כתב לי בחזרה 'כן'״. רננה צוחקת וממשיכה: ״אני מסתכלת על ההודעה ואומרת לעצמי, 'מה כן? כשאנחנו רוצים לקנות מוצר חשמלי אנחנו מבררים קצת יותר'. את מבינה כמה הוא היה להוט?״ : ״הפסקתי מיד את העבודה. הגעתי הביתה. בדרך עברתי צביקי בבית שאן ועשיתי קצת קניות כדי להיערך לקבלתו, וכל זה מתוך ידיעה שבכל רגע נתון יכולה להגיע הודעה על ביטול. אפילו התלבטנו אם לספר לילדים או לחכות שזה יקרה. התקשרנו וביקשנו לדעת רק דבר אחד: מה המידה של הטיטולים. עם כל השאר ידענו שנסתדר. אחרי שעתיים עדיין לא ידעו להגיד מידה מדויקת אבל אמרו שהוא ממש קטן אז קניתי לו את הטיטולים עצרה ליד ביתנו מונית, וכמו 21:00 הכי קטנים, 'ניו בורן'. בשעה בסצנה מהסרטים ירדו ממנה שתי נשים, אחת עם שקית קטנה שבה הונחו שני בגדים, והשנייה עם תינוק. תינוק בן חודשיים וחצי, וענק! ענק! מיד ראיתי שהוא יצטרך טיטול יותר גדול מהטיטול של הילד שלי בן השנתיים...״. : ״ובתוך שקית הבגדים הונח מכתב מהאמא שמסיימת בזו רננה הלשון: 'תאהבו אותו. הוא ילד של אהבה...'״. : ״זה באמת היה כמו סצנה מסרט. שמנו אותו בעריסה, צביקי הוא ישן ואני רואה שהוא אפילו דומה לי...״. צביקי ורננה שולפים בהתרגשות תמונה של ש' מהלילה הראשון ״בהתחלה ... וצביקי ממשיך: 'איזה דבר׳בביתם. רננה מתמוגגת – כצפוי יש המון אופוריה, כולם מתרגשים. אושר גדול״. ״כמו תינוק שנולד...״רננה: ״אפילו יותר מלידה!״צביקי: ״אני חושב שגם רננה וגם אני תמיד היינו בסיפור הזה של 'לעשות מקום'. לעשות מקום בעולם למי שאין לו מקום. במעגלים שונים. ברגע שאתה מבין שיש ילדים שמה שהם צריכים זה אותך, שאתה הבית שמתאים להם, אז מה – אני אגיד לא?״ (צביקי) 38 )2( 800 | עמודים 39 ניסן תשפ"ג
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=