shutterstock : צילום מרחבי חלימה םירומל שרדמ יתב תמקה קהילות המחויבות לקיימות ולסביבה רעיה זלקינד חנוכה עכשיו, סוף דצמבר, ואני יושבת עם חולצה קצרה. שום מכשיר חימום לא דולק. הילדים משחקים יחפים על הדשא. זה יכול היה להיות נחמד ונעים, אם לא המגפיים שמעלים אבק בחדר הילדים, המעילים שתלויים דחוסים בערבוביה על המתלה בכניסה, ארונות הבגדים המלאים מדי בניסיון להכיל שתי עונות במחיר של אחת. סוודרים דרים בכפיפה אחת עם גופיות. זה יכול היה להיות נחמד ונעים, אם לא החרדה האקולוגית שלי שמנקרת: אל תיהני מהשמש הזאת, היא לא במקומה. משבר האקלים, ההתחממות הגלובלית, סוף העולם, תקראו לו איך שתקראו. השמש נעימה, אבל ליהנות ממנה זה קצת כמו להיות אדם שנמצא בבניין בוער ושם מרשמלו על שיפוד. מצד שני גם לשפוך כוס מים לא בדיוק יעזור, אבל אני שופכת כוסות מים. ממחזרת באדיקות של חסיד אומן בטראנס, חוטפת גרדת מטופס של ׳אנא השתבצו׳ כשמופיע בו צמד המילים שאין להגיד לידי בקול רם: ׳חד פעמי׳. כבר למעלה משלוש שנים שלא קניתי בגד חדש. אפילו הכנתי פעם רשימת חנויות יד שניה און ליין לשימוש הרבות והפצתי אותה, אבל אני לא בטוחה שהרבות עשו בה שימוש. כוסות מים על בניין בוער, ובכל זאת אני ממשיכה. למה? כי זה המעט שאני יכולה לעשות. כי זה מעודד אותי לדעת שלא הרמתי ידיים, תהיה אשר תהיה התוצאה. כי להשתמש ולזרוק זה אנטי־ערך. כי להשתמש במשאבים הקיימים זה ערך מוסרי, בלי קשר למשבר האקלים. * לרוב אני מאמינה בבית. ביתי הוא מבצרי. עיקר החינוך קורה בבית, היחסים המשמעותיים בעיניי צריכים להיות עם בני משפחה. אם אצטרך לבחור בין משפחה לקהילה, לא אהסס. ובכל זאת, לפעמים לקהילה יש כוחות שאין למשפחה. קומפוסטרים נוחים בכל קיבוץ, סילוק מוצרים חד פעמיים מהמרחבים הציבוריים, הכנסת ערכי קיימות לתכניות התרבות והחינוך, הפחתה ומיון פסולת במפעלים – ככה אנחנו יכולים וצריכים למנף את הכוח של הקיבוץ והקהילה. נכון, גם כולנו ביחד לא נוכל לכבות את השריפה. אבל במקום לזרוק תפוחי אדמה לאש, נוכל לשפוך ג׳ריקן ולפחות לנסות להקטין אותה. , נולדה בכוכב השחר. הגיעה לקיבוץ רעיה זלקינד יבנה במסגרת שירות לאומי ונישאה לחן זלקינד. ביחד הם מגדלים חמישה ילדים. ספר הביכורים שלה 'ימים של חול' יצא לאחרונה בהוצאת 'שתיים' הקמת בתי מדרש למורים אביטל עופרן ״הוראה היא שליחות״, כך שמעתי פעמים רבות בחיי כמורה ואשת חינוך. ״בחרת בחיים של שליחות״, מחמיאים לי על בחירתי המקצועית. אבל אמירות אלה גורמות לי לנוע במקומי באי שקט, מטרידות את מחשבתי, מרגיזות ומכעיסות אותי לא מעט. למה? בתוך רגע של מחשבה, אני מוצאת שמשפטים אלו הם חלולים ונבובים, סיסמאות ריקות מתוכן, שאינן מתיישבות עם מקצוע כה חיוני, המהווה בשורשו מראָה לתפיסת העולם החברתית ולסדר היום הציבורי של חברה, קהילה ומדינה. אם נבחן לעומק את תהליך ההכשרה שעובר המורה, אם נעיף מבט אל עבר כיתת הלימוד, מבנה בית הספר, מערכת השעות שבו, ועוד – נקבל את סיפורה של החברה, ונלמד על ערכיה, עקרונותיה, עברה, ובעיקר – על עתידה. במילים אחרות, חינוך והוראה, מעבר לשליחות הגלומה בהם, הם מקצוע, תורה (פרופסיה) שיש ללמוד, מתוך אחריות חברתית עמוקה. יאנוש קורצ'ק, המחנך והרופא הנודע, כבר אמר שתיקון העולם משמעו תיקון החינוך. זאת הסיבה לאי הנחת שלי. הקלילות והטבעיות שבהן מצטרפת המילה 'שליחות' למקצוע תשתיתי העוסק במהותו בתיקון העולם - מעלות בי חשדות. המילה 'שליחות' אמנם יפה ומושכת, אבל טומנת בחובה גם את הלגיטימיות לזלזול ולניצול השליח, להקלת ראש בזמנו ובערכו. 'שליחות' עלולה להצדיק שכר נמוך – חברתית וממונית, שאינו תואם את התובענות הנדרשת מאדם המסור למקצוע. כך היא גם ההצדקה להכשרה הבלתי מספקת שבה זוכים מורים בישראל, או לקלות שבה מכניסים אדם חסר הכשרה לכיתה, כי צריך 'למלא חור'. וכשאותו 'שליח' צריך לקנות חלב וביצים או נעליים לילד, ה'שליחות' כמעט עולבת בו, ודוחקת אותו אל מחוזות פרגמטיים, אל הצורך הבסיסי והכמעט אבולוציוני שיש לאדם, לעשות לביתו. כשהשליחות נדחקת ונרמסת, ואין יחס ראוי בין הכשרה, תובענות מקצועית והכרה ציבורית, אנחנו מוצאים שחיקה אדירה של אנשי חינוך טובים ומעולים, הנפלטים מהמערכת ומנסים למצוא את מטה לחמם במקום אחר, מתגמל יותר ברוח ובגוף. נדמה לי שהגיעה העת לשנות את השיח, משׂיח של שליחות, לשיח של אחריות, משמעות ומקצועיות. הרב יונתן זקס, בספרו 'השותפות הגדולה', מדבר על הצורך, בלשונו הלקוחה מברכתו של הקב״ה לאברהם אבינו - ״להיות ברכה לאחרים״. הבוחר בחיים של הוראה וחינוך גוזר על עצמו לחיות חיי תלמיד נצחי, מתחנך נצחי. כדי להיות ברכה לאחרים, עלינו להיות בראש ובראשונה מבורכים בעצמנו. וברכה איננה מעשה וירטואלי; היא דורשת כלים ממשיים, פיזיים ומוחשיים למימושה. בחינוך והוראה יש אכן ממדים רבים של שליחות, כמו במקצועות אחרים במרחב חיינו. אך מעבר לשליחות, חינוך הוא מקצוע חיוני לחברה, בהיותו נוגע בהנהגת דור העתיד, כיוונו, עיצובו, השפעתו על דרכי החשיבה, על אמות המוסר, על פיתוח חוש הביקורת לצד פיתוח הסולידריות החברתית. הוא משפיע על היכולת לנהל שיח ציבורי, להוביל דגשים חברתיים ולקבוע השקעה בחינוך סדר יום ציבורי. . ואנשי משמעה השקעה בחוסן הלאומי של מדינת ישראל החינוך צריכים להיות אנשים בלתי רגילים, שיובילו מהלך בלתי רגיל - שבירת תקרת הזכוכית של המושג 'שליחות'. אנשים שיבחרו בחינוך ובהוראה מתוך תודעה של אחריות חברתית, משמעות ומקצוענות בלתי מתפשרת. במובנים רבים, לבחור , היכולת להסתכל על מצב דברים חלוץבדרך זו משמע להיות נתון, לשנות ולהרחיב את נקודת המבט. חלוציות היא להציע דרך פעולה משותפת וחדשה ולפעול למימושה, גם כשהשיח הרווח מפנה ממנה את המבט וההכרה הנדרשת למימושה. הקיבוץ הדתי, כתנועה חלוצית בתוך תנועה חלוצית, ידע ללכת בדרך לא זרועה, לעתים גם בניגוד להלך הרוח הציבורי הקיים. בחלומי, הקיבוץ הדתי יהיה שותף במעשה חלוצי גדול של הקמת בתי מדרש למורים המכהנים בשטח. בית מדרש שיחזק וישפיע על הכשרתם, יעניק להם מסגרות המשך ויצור קהילות עמיתים של אנשי הוראה וחינוך כמותם, הזקוקים למעטפת רוחנית ומקצועית, מעין 'גילדה' מקצועית איכותית למען אנשי החינוך של ההווה והעתיד 48 )2( 800 | עמודים 49 ניסן תשפ"ג
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=