5 ניסן תשפ"ג 4 )2( 800 | עמודים חידוש השליחות של תנועת הקיבוץ הדתי תכעודה תלחגב תודהיה חור תא חיפהל כמה זמן נמשכה הפעילות בסך הכול? ״עד נפילת מסך הברזל, ואף מעבר לכך, אבל היא קיבלה פנים שונות. כשפרצה מלחמת ששת הימים נותקו הקשרים הדיפלומטיים של ישראל עם ברית המועצות, והיה צריך למצוא דרכים אחרות לשלוח לרוסיה אנשים שימשיכו את הקשר. אריה קרול הצליח לשכנע את בן גוריון לתמוך בפעילות הזו דרך לשכת הקשר, שראשיה היו מההתיישבות העובדת הלא דתית, וביקש לשלוח לרוסיה שליחים מבני עקיבא בחו״ל המחוברים לישראל מסקנדינביה, מצרפת ומבריטניה ומאוחר יותר גם מארצות הברית. אריה חיפש יהודים דוברי יידיש, בעלי תפילה, שיוכלו ללמד קצת עברית ויהדות, להעביר שיעור בתנ״ך וללמד על החגים. במהלך שנות השבעים והשמונים הוא שלח לרוסיה מאות בוגרי בני עקיבא וחברי קיבוץ דתי שהיה להם דרכון זר, ביניהם רבים מבין המרואיינים שלי לדוקטורט - אלי ופוריה סומר מכפר עציון, בריז'יט מילוא משדה אליהו, איצ'ה פוקס וקדיש גולדברג מטירת צבי, נוויל קינג מעלומים, נחמה ומיכאל יהושע מיבנה, לאה וראובן ורבר מכפר עציון, לני קפלן ממעלה גלבוע, אפרים וישניה מעין הנצי״ב, מייק ארליך מטירת צבי ורבים אחרים״. "אפיק נוסף היה לשלוח בעלי דרכון ישראלי דרך יריד הספרים שהתקיים פעם בשנתיים, או דרך כינוסים מקצועיים כמו כנס רופאים, מהנדסים, או כנס של ענף החלב – תערוכות שבהן הרוסים רצו קשר עם המערב. אריה ״שתל״ את השליחים בכנסים האלה, וכך נסע לשם דוכי (יצחק דיאור) מעין צורים, רפי נאמן מטירת צבי, דני ברט מסעד ואנשים נוספים. כולם עמדו בקשר עם ראשי הפעילים ברחבי ברית המועצות, הביאו ספרים על ישראל ויהדות והעבירו מידע חשוב״. ״כאשר חודשו היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות בסוף שנות השמונים, ואפשר היה לשלוח שוב שליחים בעלי דרכון ישראלי, אריה המשיך לשלוח מורים לעברית כדי לקיים את חגי ישראל בערים השונות. על כך סיפרו לי רבות נילי בן ארי מטירת צבי, תחיה תמרי משדה אליהו, תלי וחנה רוטשילד מעין הנצי״ב, עמוס ברט וחיים הרצל מסעד ועוד רבים וטובים״. מה היה הערך המוסף של השליחים שבאו מהקיבוץ הדתי? ״השליחים שהגיעו מהקיבוץ הדתי היו אנשים שכבר נשאו תפקידים בתנועה, והייתה להם השפעה רחבה על הקשר עם יהודי ברית המועצות. המוטיבציה שלהם הייתה ציונית וגם דתית. הם ממש הרגישו את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בפניהם להציל ענף יהודי שלם שהולך ונשמט מהעם היהודי״. ״ייתכן שהיום זה נשמע מובן מאליו, אבל כשאני חושבת על זה, הבחירה לנסוע לארץ לא מוכרת, כשאין לך מושג מה יקרה לך שם, ובידיעה שהשלטון עוין – ולבוא דווקא מקיבוץ דתי שזה החיבור שהכי פחות צפוי לעניין את היהודים שם - סוציאליזם ודת – זאת בחירה מאוד אמיצה בעיניי. נכון שהיו עוד פעילים שהגיעו לא דרך הקיבוץ הדתי, במיוחד כאלה שעלו מארצות הברית והתיישבו באפרת או בירושלים, אבל גם הם ברובם באו בשליחותו של אריה קרול״. ״לעומת זאת, מהקיבוצים החילונים היו בתקופה זו מעט מאוד שליחים. ולכאורה זה תמוה כי דווקא היו בקיבוצים החילונים הרבה אנשים ממוצא רוסי, לרבים מהם היו עדיין קרובי משפחה שהיו תקועים בברית המועצות. אבל נראה שהפעילות כולה התרחשה בעיקר במעגל של הציונות הדתית, ובמיוחד במעגל הפנימי של בני עקיבא בהובלת הקיבוץ הדתי. ייתכן שהסיבה היא, שוב, כי אריה קרול פנה לאנשים שהוא הכיר ושעליהם הוא סמך, וייתכן שיש לכך סיבות אחרות שאוכל לפרט עליהן במחקר שלי בהמשך״. האם כל הפעילות הייתה חשאית? ״הייתה גם פעילות גלויה, חינוכית. למשל מה ששרה המל עשתה, כתיבת מכתבים ליהודי ברית המועצות. לשכת הקשר הקימה גוף שנקרא 'המועצה הציבורית למען יהודי ברית המועצות' במטרה לעשות פעילות ציבורית שכביכול לא קשורה לפעילות החשאית. שרה המל היתה מאוד פעילה במועצה הזו. היא גייסה המון אנשים וילדים שישבו וכתבו מכתבים ליהודי רוסיה ושלחו חבילות. אני חושבת שכל מי שגדל בקיבוץ הדתי בשנות השמונים זוכר את עצמו כותב מכתבים כפעילות מאורגנת של בית הילדים, והולך להפגנות של 'שלח את עמי'. אני מניחה שרוב המכתבים לא קיבלו מענה, אבל הרעיון היה לשלוח המון מכתבים, כדי שהבודדים שכן יצליחו להגיע, ישפיעו את השפעתם״. ״הפעילות הייתה כל הזמן בשני רבדים – חלקה חשאית וחלקה גלויה. אנשים היו נוסעים בחשאי, חוזרים עם כתובות ושמות של יהודים שהביעו רצון לקבל מכתבים, ובניהולה של שרה, השמות והכתובות הופצו בקרב עוד ועוד מבוגרים וילדים שהתבקשו לשבת ולכתוב מכתבים וחבילות, תוך הנחיה לספר על הקיבוץ, על החגים, בשפה פשוטה״. ״אריה קרול נסע כתייר בשנת לבקר בברית המועצות את 1965 שתי אחיותיו שאותן לא ראה שלושים שנה [...] כשהוא הגיע לשם הוא הבין מצד אחד את הצמא שיש בקרב יהודים מבוגרים לחפצי קודש כמו טלית, תפילין, סידור, ומצד שני את הסכנה של מחיקת העם היהודי בעוד דור אחד או שניים, לא על ידי רצח, כמו בשואה, אלא על ידי האיסור המוחלט של המשטר הקומוניסטי לקיים את המסורת היהודית״ עד כמה כתיבת המכתבים הייתה משמעותית ליהודים בברית המועצות? ״מה שמרתק בעיניי זה שהחיבור שנוצר דרך חליפת המכתבים והביקורים, היה חיבור רציף ויציב שנמשך לפעמים כמה עשורים עד שאנשים באמת נפגשו. מהצד הרוסי, מסורבי עלייה מעידים שהמכתבים היו עבורם ממש כמו אינפוזיה של אנרגיה טובה שהגיעה אליהם ממרחקים. עם כל ההערכה למסירות הנפש של השליחים שנסעו לרוסיה - לפעמים למכתב הייתה השפעה גדולה הרבה יותר על היהודים. בהתחלה כתבו רק דוברי רוסית או אנגלית ולאט לאט, כשיהודים ברוסיה החלו ללמוד עברית בסתר, הם ביקשו לקבל מכתבים בעברית״. ״ומעבר לתחושת הקשר והשותפות מעבר למסך הברזל, המכתבים השפיעו גם על הממשל ויצרו לחץ. במקביל המשיכו לנסוע שליחים שעודדו קשר עם יהודים רבים, לימדו שירים, עשו איתם חגים וחילקו להם תשמישי קדושה. לפעמים הם גם חילקו להם ג'ינסים ומצלמות שאין בהם סממנים יהודיים, אבל אפשר היה למכור אותם בשוק השחור ובכך לממן את הפעילות החשאית״. האם יש איזה גילוי מיוחד שגילית במהלך המחקר? ״אחד הסיפורים שריגשו אותי ברמה האישית במהלך המחקר התרחש במפגש בקיבוץ טירת צבי. ראיינתי שם את סוזי פוקס ובת ציון גולדברג, שהבעלים שלהן, איצ'ה פוקס וקדיש גולדברג זיכרונם לברכה, נסעו יחד לשליחות. בפעם הראשונה סוזי נסעה בעצמה עם איצ'ה, ואחר כך הוא נסע עוד פעמיים עם קדיש״. ״סוזי ובת ציון הוציאו אלבומים וזיכרונות שכתבו קדיש ואיצ'ה ופתאום אני רואה שבדוח של איצ'ה כתוב שהוא היה בלנינגרד ודיבר עם צבי וסרמן - אבא שלי!! ובאלבום התמונות של בת ציון וקדיש גולדברג, ראיתי פתאום תמונות של אבא שלי. זה ריגש אותי מאוד. כך הבנתי שקדיש ואיצ'ה היו אצלנו. הרמתי מיד טלפון לאבא ושאלתי אותו, 'אולי אתה זוכר את קדיש ואיצ'ה –1981 מטירת צבי?' הוא ענה לי בהתרגשות, 'כן, הם היו אצלנו ב־ הרב =[ , ואני זוכר שהיה להם פסק הלכה ממישהו מהרבנים 1982 דרוקמן], ששאלו אותו מה לעשות אם יש מסורב עליה שגר במרחק שלוש שעות הליכה מבית כנסת, וקר מאוד ללכת אליו וגם אי אפשר לטלטל שום דבר כי זה שבת, כולל דרכון שהיה חייב להיות צמוד אליהם בגלל הקג״ב, אז הרב פסק שמותר להם לנסוע בתחבורה ציבורית, ולמרות זאת איצ'ה בחר ללכת שעתיים בשלג עד אלינו. הדבר הזה זה עשה עלינו, מסורבי העלייה הצעירים, שהיינו אז בתהליך חזרה בתשובה, רושם גדול מאוד. היינו המומים ממסירות הנפש שלו, ומכך שלמרות שהיה לו היתר לנסוע, הוא בחר לבוא ברגל'. אבא זכר גם את השיחה עם איצ'ה. עברו ארבעים שנה והוא עדיין התרגש לספר על זה״. ״הסיפור הזה חידד עבורי את ההבנה שיש פה אנשים שהיו חלק מרשת גדולה של פעילים שהחזיקה את הדבר הזה במשך כמה עשורים. הם אלה שהעבירו את הלפיד, וסיפרו על זה אחד לשני וגם החוצה, וחלקם המשיכו לטוס לשליחויות והיו פעילים גם בהמשך״. ללנינגרד, 1990 ״קדיש ובת ציון למשל, נסעו שוב יחד בשנת כשכבר נפתחה האפשרות לנסוע, כדי ללמד ילדים לבר מצווה. וזה בעיניי דבר מופלא. רוב האנשים הפעילים הכירו את אריה והכירו אחד את השני ופעלו במעין רשת גדולה של יהודים, וזה מופלא בעיניי שיהודים מישראל, יהודים מהתפוצות ויהודים מברית המועצות נפגשו סביב הסיפור הזה ממש באחווה של אחים״. האם הסיפור הזה מסופר היום במערכות החינוך בישראל? ״בשנים האחרונות, לשמחתי הרבה, מלמדים בחינוך הממ״ד על המאבק של יהודי ברית המועצות למען עלייה וקשר עם היהדות. עם זאת, למיטב ידיעתי, הפרק החשוב הזה בהיסטוריה של העם היהודי בתקופתנו אינו מספיק ידוע. לא רק בציבור הרחב, ולא רק בציונות הדתית, אלא אפילו לא בקיבוץ הדתי, שנשא את הדגל על כתפיו. ולא רק הסיפור הזה נשכח אלא בכלל – כל מאבקם של יהודי רוסיה ואסירי ציון אינו ידוע מספיק. מי שגדל בתקופה המדוברת זוכר אולי את אידה נודל ונתן שרנסקי ויוסף מנדלביץ, אבל כל מי שגדל אחרי שנות השמונים והתשעים, לא נחשף לסיפור הגבורה ההירואי הזה״. ״גם יהודים שעלו מברית המועצות לשעבר לא מכירים את המורשת שלהם עצמם. הרי כל הסיפור התנהל בחשאי ובאופן מאוד נקודתי, ומכיוון שלא סופר – הם לא יודעים מי אחראי לעובדה שהם זכו לחזור כיהודים לארץ ישראל, ולא נטמעו כחסרי זהות בחברה הרוסית, כפי שקיוו הקומוניסטים. יהודים רבים חיו את חייהם בשקט, כשהתאפשר להם הם עלו לארץ אבל לא היו מחוברים לשום פעילות ציונית. הם אולי זוכרים סבתא שהכינה גפליטע פיש וסבא שצם ביום כיפור. אבל אין להם שמץ של מושג על מורשת הגבורה של יהדות רוסיה, על כך שהיו אנשים ששמרו יהדות בסתר, שנשלחו למחנות ולגולג, שהיו מסורבי עלייה שפוטרו מעבודה ונרדפו על ידי הקג״ב. כאמור, לאחרונה החלו ללמד את הנושא לבגרות, וישנם כמה ארגונים שפועלים להביא את הנושא לידיעת הציבור. השנה גם יצאה הצגה בתיאטרון הבימה על אידה נודל. זה שינוי קטן אבל בהחלט שינוי לטובה. ובוודאי שלקיבוץ הדתי יש סיבה להתגאות על החלק שלו במאבק״. ליזה תשמח מאוד לשמוע מכל מי שיש לו מידע נוסף על פעילות של חברים וחברות בקיבוץ הדתי למען 052-6771258 : יהודי ברית המועצות, בטלפון liza.slutsky@gmail.com : או בדוא״ל
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=