10 )3( 798 | עמודים עמוד נ וח הרכבת הקלה בין קידוש העמל לחוסר דיוק הרב איתמר חייקין אותי לימדו שאם קשה לך, סימן שאתה בעלייה. החינוך שלי קידש את העמל, את היגיעה ואת העבודה הקשה, שכן בלעדיהם, הדברים לא שווים את ערכם. 'לפום צערא אגרא' הוא ביטוי המתמצת חינוך זה: לפי הצער, השכר. ככל שקשה יותר כך השכר יהיה גבוה יותר. כך סברתי גם אני עד שנחשפתי לתורתה של ימימה אביטל זצ"ל, שהורתה לתלמידיה את ההפך: אם קשה לך, סימן שעל הקל דילגת. ובתחילה היו דבריה תמוהים בעיניי, שהרי הם הפוכים מכל מה שלמדתי. אנסה ברשימתי הקצרה להסביר מעט את גישתה. א. אפשר שהקושי מלמד על עלייה, אבל אפשר שהוא מעיד על חוסר דיוק במערכת. כאשר מנוע עובד קשה מדי ובעומס רב, הוא מתחמם ונשחק. אם נלחץ על הגז ונסחט ממנו את כוחותיו, עלול להיווצר נזק. מי שמבין במנועים יודע שמוטב לעצור בצד, לתת למנוע להתקרר, ורק אז לפתוח את המכסה ולנסות להבין מה הבעיה, מה לא מחובר כראוי או לא מכוון היטב. דווקא כאשר המנוע עובד באופן חלק וללא מאמצים מיותרים, אפשר לדעת שהכול כשורה. אז במקום לספר לעצמך כמה קשה אתה עובד וכמה מגיע לך, תעצור בצד, תתבונן, תשאל את עצמך למה כל כך קשה, ומה אפשר לעשות כדי שיהיה יותר קל. תבדוק מה מצב המערכת הפנימית, תכוון ותדייק כך שתפיק מהמערכת יותר ולאורך זמן. ב. את הפסוק 'וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל' (ישעיהו מג, כב) מסביר המגיד מדובנא במשל נאה: 'משל לסוחר שבא ממדינת הים. בהגיעו לנמל ביקש מאחד הסבלים שעבדו שם, שיעלה לאנייה ויביא את חבילותיו לביתו. כאשר הגיע הסבל לבית הסוחר מזיע ומתנשף וביקש את שכרו, אמר לו הסוחר: "החבילות שהבאת אינן שלי". שאלוֹ הסבל: "וכי מנין לך זאת, הרי לא ראית כלל את החבילות שהבאתי?" השיב לו הסוחר: "חבילותיי הן חבילות קטנות של יהלומים. אילו הבאת אותן בוודאי לא היית מזיע ומתנשף כל כך. מאחר שראיתי עד כמה התעייפת, הבנתי שבוודאי לא את הסחורה שלי הבאת" (המגיד מדובנא, כוכב מיעקב ויקרא) ומסביר המגיד, אם עבודת ה' אצלך היא יגיעה, עמל ועול, אין זו עבודת ה' באמת. כי עבודת ה' האמיתית אמורה להיות מתוך שמחה ותענוג. ומאשר 'יגעת בי ישראל' הוא לאות כי 'לא אותי קראת יעקב'. אותו 'עשיר' היושב בקומה הגבוהה שבנפש, צופה ב'סבל' המתייגע, מתנשם ומתנשף עם מזוודה כבדה במעלה המדרגות, צריך לבדוק מה יש לו במזוודה שהיא כל כך כבדה. לא פעם אנו ממלאים את מזוודתנו בכל מיני עניינים מיותרים ובלתי רלוונטיים, והיא הופכת כבדה מנשוא, ואחר כך אנו מתפלאים כמה קשה לנו בחיים. ובאמת, אם היינו מתמקדים רק בדבר המוטל עלינו כעת, ומכירים בו את חלקנו ותפקידנו, ודאי שנפעל בזריזות ובשמחה. ונכונים הדברים גם בחינוך ילדים. 'אחר כך התלמיד המתלונן, עם הילקוט שלו, פרצוף בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון באי־רצון לבית הספר' כך מתאר שייקספיר את הילד במונולוג 'כל העולם במה' (במחזה 'כטוב בעיניכם'). ומי אינו מכיר את הילדים ההולכים באי רצון ובחוסר חשק ללימודים, ואנחנו כועסים ומאשימים אותם בעצלנות ובטלנות. אבל באמת הם משקפים לנו שאין בהם התאמה פנימית לנלמד ולכן אינם חפצים בכך. במקום לכעוס ולדרוש מהם משמעת, אולי מוטב לעסוק בשאלת המשמעות. על מנת שתלמיד ילמד הוא צריך להבין את המשמעות של הדברים עבורו, עלינו לעמול על מציאת נקודת החיבור אל עולמו הפנימי של הילד, שבלעדיה נתפסים הם אצלו כיגיעה חסרת תכלית. ולהפך, כאשר העניין יהיה משמעותי בעיניו, הוא כבר ירצה מעצמו ללמוד ולהעמיק. נוחות – האם היא מילה גסה? האם אפשר לקיים מצוות באופן נינוח? ומה קורה כשיוצאים מאזור הנוחות לאתגרים חדשים? ואיפה הנוחות פוגשת את הקיבוץ הדתי, בערכי התורה וערכי העבודה? האם דרכנו נוחה וקלה יותר או להפך – דרך של מורכבות היא דרך קשה שדורשת מאמץ מתמיד? על אלה ועוד בכתבות שלפניכם.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=