16 )3( 798 | עמודים עמוד נ וח בלי השני והמחלוקת על הדגש בלבד. אך גם לדגש נודעת חשיבות. [...] אין אנו אשמים שאמיתות, שנאמרו לפני חמישים שנה בלבד, הן לא פעם "אמיתות של אתמול", לא חס ושלום מפני שהתשובות אינן נכונות, אלא מכיון .)21 ששאלות חדשות קמו, שדחו את הקודמות (עמ' השאלות החדשות מול התשובות הישנות הן הביטוי האולטימטיבי לחוסר הנוחות המלווה את חייו של האדם המאמין שומר התורה והמצוות. לכאורה נראה כי בשאלה שבה פתחנו, התפיסה שמשרטט צוריאל דורשת מאתנו להישען על ׳הרב נוח׳. אך דומני כי ה'נוחות' שהוא מבקש מאתנו שונה מהותית מזו שאליה מתכוונים המלעיזים והמקניטים. אדרבה, היא באה בתביעה כלפי מי שאינו חש חוסר נוחות, שכן לא מדובר בנוחות של הבלי העולם הזה, אלא להפך; נוחות המבטאת אותנטיות של שומר התורה בינו לבין עצמו, בינו לבין החברה שבה הוא חי, ובינו לבין א־לוהיו. מכאן שדווקא זה שאינו חש חוסר נוחות בין עולמו לבין התורה, חשוד בחוסר אותנטיות ובחוסר כנות בעולמו הדתי. אך חוסר נוחות זה לא באה בלי מחירים: האחד כולל את החובה להיזהר מפני סטייה מההלכה, והאחר את הדרישה להחמיר כאשר המציאות דורשת זאת. כך למשל, במאמרו 'התפיסה הדתית של הקיבוץ הדתי', מזהיר צוריאל מפני הסטייה מהדת: ...מאידך עלינו להציב גבולות. ציבורנו אינו מודרך על ידי אישי דת מוכרים ("גדולי הדור"), אשר היו יכולים לשמש לנו ערובה ללגיטימיות של דרכנו התורנית. הוא גם אינו מורכב מתלמידי חכמים, שבעצמם יבינו באיזה מקום נגמר החידוש ומתחילה הסטייה. אנו מצווים במשנה זהירות בביצוע מעשינו, ולשם כך יש קודם כל צורך .)86 להבהיר את ההנחות שלנו (עמ' חוסר הנוחות מהמצב הקיים אינו פוטר אותנו מאחריות ביחס לחדש שניצור בדרישתנו בתורה. לשם כך, יש לשמור על האותנטיות שלנו ולברר את הדברים עד תום, גם כאשר אלו מובילים דווקא להחמרה הלכתית ולאימוץ של סייגים במקום שהם אכן נדרשים בשל שינויי הזמן והמציאות. דומני כי אין דרך טובה להבין את עמדתו של צוריאל מאשר לראות כיצד הוא מפעיל אותה, הלכה למעשה, במקרה נתון. ברשותכם, ניקח כדוגמה את עיסוקו בסוגיותשבין גברים ונשים, שכן נושאים אלו נוגעים לימינו בדיוק כפי שנגעו לימיו. את משנתו בנושאים אלו פורש צוריאל במאמר אשר התפרסם לראשונה בביטאון 'דעות' בשנת תשל"ג, וכותרתו: 'מעמד האישה בהלכה ובחברתנו'. 'מעמד האישה בהלכה ובחברתנו' בפתח הדברים ראוי לציין כי ההקשר שבו נכתב המאמר דנן הוא דיון בשאלת החינוך המשותף. כנגד העמדה הטוענת כי יש לאפשר זאת בדיעבד בשל שינוי הזמנים, טוען צוריאל כנציג הקיבוץ הדתי כי החינוך המשותף בעת הזו (לפני כחמישים שנה) הוא לכתחילה. מעמד האישה בימינו והאופן שבו אנו מתייחסים לנשים בכלל תחומי החיים, טוען צוריאל, השתנו בתכלית מאז ימי המשנה והתלמוד ולנוכח שינויים אלו, יש צורך בשינוי הלכתי גם בעניינן של נשים בתחומים שונים, לא כלית ברירה אלא כלכתחילה, כ'מרד קדוש': אם גורמי חוץ סותרים כללי הלכה – הרי יכולים אנו (לפחות באופן תאורטי) לדרוש מרד נגד המציאות, כפי שאנו עושים גם בשטחים אחרים. על כן אנו מצווים להסביר את עמדתנו לכתחילה – ולא רק כמצב שנוצר .)99 עקב מציאות מסוימת (עמ' צוריאל משווה תחום זה של מעמד האישה לתחומים אחרים שבהם תבע הקיבוץ הדתי שינוי הלכתי, כגון אמירת הלל ביום העצמאות, חליבה בשבת וגיוס בנות לצה"ל. המרד נגד המציאות (ואולי דווקא בעדה), נובע מחוסר נוחות מהמצב הקיים. בעניין נשים, חוסר הנוחות בא לידי ביטוי בעיקר במרחבים הדתיים הציבוריים: חגיגות בת מצווה, לימוד תורה, תפילה, סייגי עריות ושאלת הריקודים המעורבים. צוריאל סוקר את השינויים שחלו ביחס לנשים מאז התלמוד, כמו גם את אלו שחלו בתחומים אלו כבר בזמנם של אביי ורבא, ולצדם את ההלכה הנוגעת בדברים אלו. מתוך סקירה זו, הוא מציג את האתגר: כמובן שאין בידינו לשנות דפוסי הלכה. כל עיקרה של הלכה הוא בכך, שהיא אינה ניתנת לשיקול הפרט. אבל מתוך הנ"ל מסתבר שהשימוש בה איננו בלתי גמיש, כפי שמתארים את הדבר לפעמים. למציאות החברתית השפעה רבה על שימושה, כשם שהיא משפיעה עצמה על מציאות זאת. ובנקודות אלו עלינו לתת את דעתנו (עמ' .)104 כל אחד מהתחומים שהוזכרו לעיל מבטא תביעה חברתית לכנות חוסר 2 דתית, או כדבריו של פרופ' אבי שגיא, נאמנות הלכתית. הנוחות המעיק על המצפון הדתי בשל שימור המצב הקיים, עומד מול החשש מחוסר הנוחות שבשינוי. זהו פרדוקס הנאמנות: 'המאמין אמנם נדרש לכניעה וכפיפות, אבל נתבעת ממנו גם .)20 דיספוזיציה הפוכה: עמידה ביקורתית ועצמאית' (עמ' ביחס לברכת 'שלא עשני אישה' אומר צוריאל: 'בחברה שלנו נעמוד בפני הברירה: או שנאמר אותה בסילוף תוכנה – או ). תחושת הסילוף היא היא 105 שלא נאמר אותה כלל' (עמ' הביטוי של חוסר הנוחות של האדם השואף לכֵנות הלכתית. צוריאל בוחר בפתרון שמציע רבנו אשר (הרא"ש, המאה השלוש־עשרה), והוא להשמיט את שלוש הברכות 'שלא עשני', ותחתן לומר 'שעשני ישראל'. באופן זה, צוריאל נשען על פסיקה קיימת של פוסק בעל שיעור קומה ובכך משמר את דרך הפסיקה המסורתית, ובו בזמן הוא נאמן לאמת הפנימית המעוגנת במציאות ימיו וימינו. בדומה לכך הוא מצפה כי בנות מצווה ראוי להן לעלות לתורה כמו הבנים, ואין סיבה שהן לא , רמת גן תשע"ב.נאמנות הלכתית: בין פתיחות לסגירות אבי שגיא, 2
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=