17 סיוון-תמוז תשפ"ב 'הרב נוח' או 'מרד קדוש'? , נשוי לשרי, אב 36 , בןד"ר קובי שטיין לארבעה וחבר קבוצת יבנה. בוגר תואר שלישי בפסיכולוגיה שיקומית מאוניברסיטת בר - אילן, מרצה וחוקר בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל - אביב. תלמדנה תורה כמו בני המין השני, ולצד זאת טוען כי הרצון בשוויון לא יכול לעבוד רק בתחומים שבהם נשים רוצות יותר נוכחות; עיקרון השוויון תובע מאתנו גם לדרוש מהבנות שלא לפטפט בצד בשעה שהבנים עומדים בתפילה. כדבריו: 'שוויון מעמד מחייב גם מבחינה דתית – וזה בלא זה הוא סתירה מסוכנת מאוד' (שם). דומני שכאן כבר ניכר, כי אין מעיקרה של השאיפה ל'נוחות' רצון להקל, אלא זוהי דרישה לעקביות. כך גם עולה מדרישתו בנוגע לסוגיית הריקודים המשותפים. בתום דיון הלכתי מעמיק בו מראה צוריאל כי מעיקרם הריקודים המשותפים אמנם אינם בכלל איסורי עריות אך כאן הוא מסייג את דבריו – 'מאוחדים אנו בהתנגדותנו לריקוד הסלוני המודרני, בו אנו רואים אמצעי לגירוי יצרים בעולם שהתעייף מאהבה של אמת'. לעניות דעתי, את הנימוק של צוריאל לאמירה חותכת זו, ראוי ללמד בכל מוסדותינו: כלומר: קיימים גבולות למותר גם בימים ובנסיבות שלנו. אך דא עקא: מכיוון שלא העזנו לומר במפורש 'מותר' על מה שכתוב 'אסור' – לא ביטאנו את ה'אסור' שלנו .)106 במפורש. וכאן נפרצת פרצה מסוכנת (עמ' הצורך לומר במפורש את מה שהנאמנות ההלכתית שלנו פוסקת שהוא "מותר", והוא לכאורה לקולא, הינו הכרח על מנת שנוכל להיות עקביים ולומר בפירוש גם את הדברים שעליהם נדרשים אנו להיות נחרצים לאיסור. דומני כי אין ברור יותר מקטע זה כדי לזקק את עמדתנו ביחס ל'רב נוח': שאיפתו של הקיבוץ הדתי, לפחות במשנתו הסדורה של צוריאל, איננה לחפש הקלות, וגם לא לחפש חומרות; השאיפה היא לחפש בשקדנות רבה, ומתוך נאמנות הלכתית מסורה, את פסקי ההלכה המשקפים נאמנה את ערכינו התורניים. במסגרת מאמץ זה, נכון צוריאל לוותר כליל על כל סוגי הריקוד המשותף, בשל הקושי להבחין או להימנע מהריקוד שאותו הוא רואה כמגונה. ואולם בכך לא תמה חובתנו: 'שאלת הריקוד המשותף משמשת דוגמא לסבך שלם של שאלות, שלא הקימונו בהן סייג חדש אחרי שנהרסו מחיצות קיימות' (שם). המציאות המשתנה דורשת לא רק היתרים והקלות, לעתים היא דורשת גם סייגים חדשים, 'חומרות' כביכול. סייגים וחומרות מעין אלו הוא מבקש להחיל למשל על רחצה בים, סרטים, ספרות, וביתר שאת, על חידוש ההקפדה על איסורי ייחוד, במיוחד בין זוגות צעירים לפני חתונה. מקורות קדמונים של חוסר נוחות דתית אותה חוסר נוחות שמתאר צוריאל, איננה דבר מה חדש. הזדקקות לאותנטיות שכזו מופיעה כבר במקרא, בתביעתו של אברהם: 'חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט' (בראשית יח, כה). היא גם נוכחת בהימנעות של אהרן מאכילת החטאת לאחר מות שני בניו, נדב ואביהו, ובדבריו הקשים אל משה התובע ממנו להיצמד לכללי הטקס וההלכה הפסוקה: 'וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה, הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה?'' (ויקרא י, יט). ומשה הודה לאהרן על התרסתו זאת, וייטב הדבר בעיניו. גם בדברי חז"ל, ראשונים ואחרונים, חוזרת בכולם החידוש 3 ונשמעת תביעה זו. ואין כאן המקום להאריך. הדרשני נועד למטרה אחת - לשמר את העקביות הפנימית העדינה שבין ההלכה הפסוקה ובין החיים במציאות משתנה. נאמנות הלכתית שאיננה מסלפת אמיתות. נכוחים כאן דבריו של הרב חיים דוד הלוי: כוחה ועוצמתה של ההלכה הוא בזה, שעיקרי הלכותיה – ניתנו מאת קורא הדורות מראש, הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, ולכן ניתן למצוא בה פתרונות לבעיות החיים שבכל דור ודור. מכאן הסיבה שאין למצוא בתורה דרכי חיים מוגדרות, משטר מדיני או כלכלי ברור ומוגדר, כי זה יכול להתאים לצורת חיים מסויימת, ולתקופת זמן מסויימת, ותורה הלוא ניתנה לדורות עולם. [...] וטועה מאוד כל החושב שההלכה קפואה ואין לסטות ממנה ימין ושמאל, אלא אדרבה אין גמישות כגמישותה של ההלכה [...] ורק בזכות גמישותה של ההלכה, יכול היה עם ישראל בכח חידושים רבים ומועילים שחידשו חכמי ישראל לדורותיהם, "ללכת" בדרך התורה והמצוה אלפי שנים. ואם יעמוד להם לחכמי דורנו אומץ ליבם "לחדש" חידושי הלכה לאמיתה של תורה, בנאמנות מוחלטת לגופי ההלכה הכתובה והמסורה [...] תוסיף ההלכה להיות דרכו 4 של עם ישראל עד סוף כל הדורות. אז בפעם הבאה שיאמרו לכם שאתם הולכים על פי 'הרב נוח' – אל תתנערו מהאשמה זו. אדרבה, אמצו אותה וזקקו את הנוחות הדתית שאליה אנו שואפים, כפי ששאפו גם אברהם אבינו ואהרן הכהן במקרא, וכפי ששאפו הרב חיים דוד הלוי וצוריאל אדמנית בזמננו. כדברי צוריאל: 'הדרישה המוסרית הנעלה, אם אין שומרים על קיומה הלכה למעשה, נהפכת לפיקציה ). ובמילים אחרות, אם 106 שאליה מתייחסים בציניות' (עמ' לא נקפיד על הבהרת עקרונותינו בנוגע ל'רב נוח' שלנו, התובע מאתנו עקביות במעשינו, בדיבורנו ובפסיקותינו, נמצא עצמנו מותקפים בטענת 'הרב נוח' הציני המקטרג, ובצדק. , ירושלים מהפכות פרשניות בהתהוותן בהקשר זה מומלץ ספרו של משה הלברטל, 3 , הנוגע בדרכים שבהן פרשנות מוסרית של חז"ל הובילה לשינויים דרמטיים 1997 בהלכה. .198 ), עמ' 2 מובאים אצל שגיא (לעיל, הערה 4
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=